בחופש הגדול כשנסעתי עם כל המארז לאמריקע’, לא קניתי לעצמי שום כלום.
חוץ מסוודר. סוודר קשמיר אמיתי
ולא סתם קשמיר, אלא “רלף לורן”.
ולא בסתם מחיר, אלא בסייל מטורף, 80 דולר אמריקאי במקום 600.
“אין דברים כאלה!” אני נובחת בעברית תקנית לעבר המוכרת הגויה.
איך יושב עליי ברכות, בנועם ובחיטוב מיטיב.

כשחזרנו ארצה בשיא החום, משכנתי את הסוודר עמוק בארון, נישקתי אותו באהבת אמת והמשכתי להזיע בחן את שארית הקיץ.

עם פרוץ “היורה שמע נא” ורוחות החורף הקרות, ברטט קל, עטפתי עצמי ב”רלף קשמיר לורן”. יחד עם סקיני מאריך רגליים ומגפי עקב עד הברכיים, הבטתי במראה…
מה אני אגיד לכם, התאהבתי בעצמי שוב…
לא עוד אמא מרוטה וחבוטה, אלא אישה משוחררת, נטולת ילדים ומלאת ביטחון מדגמן.
“אין דברים כאלה”, אני מעידה בצניעות אל בבואתי המשתקפת
איזה שחרור, איזה גוף, איזה סוודר, אני מאוהבת – בת – בת.

פתאום אחרת.
הולכת אחרת, מדברת אחרת, המבטא אחרת, השיער מתנופף לו אחרת, העולם נראה אחרת.
קבעתי עם הבעש”ט אחרת – קפה ליד העבודה שלו.
נעים לי, מאוד נעים לי.
רק שהחן האירופאי השתלט עליי ונהיה לי קצת חם.
הורדתי את הקשמיר והמשכתי ללגום בקלאסיות נינוחה,
הנייד לא מפסיק לטרטר, מתריע ומזכיר שבכל זאת אני אמא.
“יש לחמוד שלך חום, את יכולה לבוא לקחת אותו?”
לוגמת אחרונה ו”אני רצה”, מעדכנת את הבעש”ט תוך כדי תנועה.

בערב, אחרי שהכל נרגע ונרדם, מסדרת את הסלון מהמולת היום ואז זה מכה בי:
“שמע ישראל. אמאל’ה, הצילו, שכחתי את הסוודר בקפה, שכחתי אותו, אני רצה להביא, אולי בטעות הבאת לי?”, שואלת רטורית עם תקווה קלושה
“מה? איזה סוודר? לא. לא אמרת לי”, מתרצה הבעש”ט
“למה, למה כל דבר צריך להגיד לך?” שואלת עצבונית
מהר מהר שמה מעיל דובון ויוצאת בטריקת דלת מאוד משתמעת!

“לא, לא ראינו שום סוודר”, עונה המארחת בנועם
סוקרת את המקום.
בית הקפה זר עכשיו: עשן סיגריות, אלכוהול, מוסיקה קוצבת רקע אפלולי.
ואז אני רואה אותו,  הלומה לא מאמינה איך הוא יושב בסלואו מוושן רך, על אחת המלצריות.
“הנה הוא” מחייכת לעצמי מאוזן לאוזן.
נעמדת מול המלצרית החמדנית,
“סליחה, זה הסוודר שלי”, אני נעמדת מולה  מרוצה ובאוטומט עוזרת למלצרית לפנות כוסות ריקות מהשולחן.
“מה? גיברת, סליחה, אני לא מבינה מה את רוצה ממני, אולי תני לי רגע לסיים, בסדר?” היא עונה.
מסדרת את השיער, מחזירה לעצמי את הנשימה ואת הקול הפנימי המבוקר והשפוי ומחכה לה. כשהיא מסיימת ומתעלמת ממני, אני ניגשת אליה שוב, בנחמדות:
“שכחתי כאן הבוקר את הסוודר, איזה חמודה את ששמרת לי אותו, באמת יפה מצדך”.

היא מסתכלת על עליבותי המרושלת במבט מקפיא ומגחכת:
“גיברת. זה שלי” היא אומרת החלטית ופונה למארחת בתנועת קוקוריקו: “בבקשה תשחררי אותי ממנה”
אני לא מרפה:
“כן? זה שלך? איפה קנית אותו? הא, איפה קנית אותו?”, האלימות וחוסר האיזון חוזרים, “אני אגיד לך בדיוק מאיפה הוא, הוא מסוגראס מילס שבפלורידה, הוא של רלף לורן והמידה שלו מדיום. ואני יודעת את כל זה לא בגלל שאני מדיום, אלא כי הוא שלי – שלי – שלי”

המארחת ניגשת אליי ומבקשת חביבית שארגע בחוץ.
“אל תשאירו למלצרית הזאת טיפ, היא גנבת גנבת” אני צועקת בקול רם לשולחנות בית הקפה הגועש רועש ומתעלם ממני משהו אש.
יוצאת מובסת ומתיישבת על המדרכה. מסתובבת בייאוש למבט אחרון ופרידה מ”רלף”, ואז מבעד לחלון האפלולי, רואה שהחמדנית, מורידה את הסוודר ותולה אותו ליד הקופה שבכניסה.
פירצה קוראת לגנוב מגנבת, בלי לחשוב פעמיים חוזרת לזירת הפשע, לוקחת את רלף ורצה איתו בכל הכח. תוך כדי ריצה, מסתכלת על התווית ויודעת סופית – זה שלי! שלי!
” בת זונהההההה של חמדנית…”

בוקר.
אני מתקשרת לאחות שלי,מספרת לה על השקרנית, איך סיכנתי את חיי והחזרתי את החטוף בשלום לגבולות ביתנו ועכשיו הוא מתגלגל ומתנקה להנאתו במכונת כביסה
“את נורמלית? צועקת עליי אחותי
“אחותי? הוא שלי שלי שלי”
“ברור! שהוא שלך, אבל לעזאזל … מי מכבס קשמיר במכונה?

אני פותחת את דלת המכונה וקולטת את אשר יגורתי…

“אין דברים כאלה”, אני שואגת באומללות לחלל הבית

מוסר שכלון: אתה יכול לברוח מגורלך לרגע קצר, אבל בטח לא לחיים שלמים!! רלף אהובי הפך להיות מה שאני במהות-שמטע’/סמרטוטה/שלוכה!

בניגוד לסינדרלה אני לנצח אהיה שלוכלוכית או שלוכה!
אולי הדלעת של סינדרלה הפכה לכרכרה, אבל גם אני יוצרת קסמים מהמלכה בכתום – הדלעת!

קציצות אפויות ברוטב עם דלעת

תקשיבו טוב טוב, זה מתכון מנצח! אחד הטעימים, הבריאים והקלים להכנה –
סיר יפיפה של קציצות עם דלעת.
ילדים מתים עליהם מבוגרים רוצים עוד עוד ועוד….
רק שימו לב לשלבים!

לרוטב:
1. בצל קצוץ קוביות
1. תפוח אדמה קוביות
1. חתיכת דלעת קצוצה קוביות (גודל כף יד החתיכה)
3 עגבניות בשלות + 2 שיני שום + כף סוכר חום + 2 כפות שמן זית + רסק עגבניות קטן
1. כוס עד כוס וחצי מים רותחים

1. מטגנים את הבצל עם קוביות תפוחי אדמה וקוביות הדלעת ברבע כוס שמן זית בסיר נמוך .
2. את העגבניות הבשלות, הרסק,הסוכר החום, מלח פלפל ושום מרסקים הכל בבלנדר ומוסיפים לסיר עם הבצל וקוביות הדלעת מוסיפים כוס וחצי מים ומתקנים תיבול (מלח פלפל אפשר להוסיף מי שאוהב כמה עלי בזיל, מי שרוצה חריף מוסיף פלפל שאטה חמוד). על אש קטנה בסיר מכוסה נותנים לו להיות

לקציצות:
חצי קילו  בשר בקר או עוף טחון
חתיכת דלעת בגודל כף יד מבושלת ורכה
1 בצל קצוץ דק דק
שן שום
צרור נדיב של פטרוזיליה או כוסברה
פרוסת לחם רטוב מאתמול
1 ביצה
פירורי לחם
2 כפות שמן זית
כף רוטב סויה
חצי כפית שטוחה של כמון
מלח פלפל
מחממים תנור לחום גבוה (200 מעלות)

על תבנית עם נייר אפייה יוצרים כדורים יפים של קציצות ומצפים בפירורי לחם – מסדרים את הקציצות על מגש
אחרי כ-20 דק’ כשהן משחימות
בעדינות מעבירים את הקציצות לסיר הרוטב . מנערים את הסיר הסגור כך שכל הקציצות יכוסו ברוטב. על אש קטנה עוד 30 דקות.
עם אורז פרסי או בסמטי לבן ליד. חראם כמה שזה טעים!