“נו צ’אנס אחרון, את באה איתי לסטונס? כל החבר’ה הולכים” הוא שואל
“השתגעת? הרגתי מישו לא מספיק הם כאלה רזים, מצומקים וזקנים אז מרוחק של קילומטר? זה סבל, אני אומרת לך סבל.
אני הרי אקטר לך אוי למה באתי, אוי אני לא רואה כלום, אוי כל הזקנים הפאתטיים סביבי הם בעצם אני? אוי כולם שרים יחד שזה מביך או שזה בעצם אני? אוי כולם מעשנים  עליי, אוי כולם מעשנים עלי גראס? או שזאת בעצם אני? ואז להכנס לפאראנויה של אישה מתבגרת למה? למה לך? חוצמזה, ממתי יש לנו חבר’ה? ועוד
על הדשא?”
“ואם אני אביא לך את הגולדן רינג?” הוא בודק
“אם תביא את הגולדן רינג ותכרע ברך, אז יש מצב ל-איי דו”
וככה הוא שמח וטוב לבב הולך לקנות את זוג “הטבעות”  החד פעמיות .
אבל אני עקרת הפרולטריון אני,  זיבי שאני אוציא 1700 שקל על הופעה, זיבי. אפילו שזה פעם בחיים, אפילו שזה הופעה של הלייף, 1700 שקל??? והבעש”ט מה איתו? 3400 שקל?? ובייביסיטר וחניה ומשו לנשנש ובטח יהיה לנו דו”ח 4000 שקל??????? לסטונס ? הזקיינים האלה? שאני מכירה את כל השירים שלהם בעל פה? שהכי כיף לי איתם ככה בבית. במזגן. לבשל במטבח, להקציף ולהקפיץ כומו ג’ק פלאש? מה לי ולשטויות האלה? ברור שאני לא אשכח, כי רק פעם בחיים מוציאים כל כך הרבה דינרוס על פאקינג הופעה, וכשנגיע לגיל של מיק ג’אגר, נזכר רק רק בכמה זה עלה, לא איזה יופי  הוא שר את אנג’י. ככה אני, ארצית חמצוצית. וככה זה הופך לי מול העיניים לאבנים המתדרדרות. ואני ממשיכה בשכנוע נוע נוע

בכסף הזה, הייתי קונה לי לא זוג של גולדן רינגס, אלא  את התכשיטים שאני הכי אוהבת עלי,  סט סירים צרפתי חד פעמי, או איזה קיצ’ינייד  אליפות מחיר ומודל להיבהל.
“לא. אני לא באה. זה סופי!” מודיעה לבעש”ט
“סופי?”
“סופי ומוחלט בהחלט!”
“אני כבר אראה אותם במקום אחר,  בגן עדן” ואז אני נזכרת במי מדובר “אז בגיהנום..”
הוא חוזר.
מרחף על ענן (מי יודע איזה..) “נו, איך היה בגן?..ב..פארק בפארק בהופעה?”
מתחיל לז’רז’ר מילים כמו “הם עשו אחלה קרוס בין מידנייט ראמבלר  למיס יו..ופה  בדיוק עלה מיק טיילור…”  והוא ממשיך ברעב לרוק שתקף אותו עם הצעות מגונות כמו:
“אז מה נלך לפיקסיז? לניל יאנג? לסאונדגרדן? בשבילך עד  הגולדן רינגס” הוא יורה וצוחק
“כשג’ון לנון יופיע בגולדן רינג של הסנטרל פארק, או אז אני באה”
ופתאום חודרת להכרה הרכה והמאוד לא ממוקדת שלי שהופעות  הם  בשבילי בדיוק כמו אירועים, כל מה שבא לי  זה להבריז מהם. ממש להבריז מהם. זה נורמלי? יש דוקוטור באולם?

כל מה שבא לי זה לשבת   בבית לבד בחושך לאכול  לי את הגולדן רינגס  הזהובים, החמימים המתפצפצים שהכנתי, לצפות ב “קרוס פייר הוריקן” על הסטונס  ולראות את הילד פלא הזה בן ה71 עדיין חי ובועט ורוצה אוי אוי הוא עוד רוצה, כמה הוא רוצה.

ולהודות בפה מלא (מלא בכעכים, כן?) שהוא תופעת טבע אמיתית המאובן המתגלגל הזה…

נלך על עוד גולדן רינג חמים שיצא מהתנור? אחרון ודי..

גולדן רינגס:

חצי קילו קמח לבן
כף סוכר
25 גר’ שמרים טריים
כפית מלח
3 כפות יפות של  שמן זית
כף חומץ
כוס וחצי + שתי כפות מים חמימים.
בקערת המערבל על מהירות איטית לערבב יבשים (חוצ מהמלח) קמח, שמרים, סוכר, להוסיף שמן זית, חומץ ולזרזף לאט לאט לאט את המים החמימים ולבסוף את המלח. לערבל כחמש דקות. לכסות בניילון נצמד ולהתפיח כ-3/4 שעה.
הבצק דביק למגע, רך ונעים נעים. נקמח אותו יפה.

נחלק את הבצק ל4 כדורים. כ-12 גולדנרינגס. (אם לא רוצים להכין את כל הכמות, אפשר להכניס למקרר ולהכין גם למחרת, רק להוציא מעט לפני לטמפ’ החדר).

בתנור בחום של 180 מע’ עד שהטבעות מזהיבות.
אח..איזה גולדן רינג. הכי שווה. הכי טעים.