‎אני בת ארבעים פלוס.
בעל שם טוב פלוס.
ארבעה ילדים וכלבה פלוס.
מינוס בבנק פלוס.
עבר מפואר פלוס מינוס.

כן, פעם היתה לי קריירה. הנחתי לה, שיחררתי אותה והיא מצאה אחרת, צעירה יותר, יפה יותר, מוכשרת יותר.
לקח לי זמן להבין שאי אפשר גם וגם וגם. גם לתת ציצי עד גיל שנתיים וגם לבוא מאוחר בערב על סטילטו.
אז בחרתי הביתה. HOME SWEET HOME רקום בעבודת יד.
פשוט זה בטח לא.
זה מורכב, מתסכל, מתיש, מרוקן, מפרק, סיזיפי, ילדותי, לא מתגמל ולא מתחשב. חרא חרא חרא.
‎עם קטנות של חסד. רגעים מתוקים חמקמקים כמו מים בידיים.

אבל אני לא מתלוננת. מה פתאום.
אני עקרת בית גדולה אני.
‎רק צריך לפרוק את המטען ולצאת למסע. מה, רק למגלי ארצות מותר? בתחת שלי.
‎גם לעקרת בית יש מסעות.
אולי לא ללב ים, וגם לא לנפש פנימה – אבל אחושילינג מסעות. מסעות ארוכים, משאות כבדים.
ואת הכל אני סוחבת לבד בלי שום עזרה.

למשל היום, בשמש הקופחת, עם שקיות מהשוק, מהקצב, מהסופר פארם. שקיות בתוך העגלה של הקטנה, שקיות מהצדדים ומלפנים ובידיים. ואם הקטנה בוכה אז גם אותה אני מחזיקה.
וככה אני במסע הקטן שלי מהשוק הביתה, בונה אסטרטגיה, מחשבת צעדים, מדלגת לכביש ושומרת שהשמש לא תדפוק חזק חזק בפנים של הילדה האורגנית שלי.
הרחובות המזויינים של תל אביב. בין הקקי של הכלבים להוא שהאוטו שלו רק לדקה תופס את המדרכה. בין אלו שהתחילו לשפץ את הבניין למכונות השואגות והפועלים ועגלות משא.

הכל עובד
ופועם
ומרעיש
וחוסם.
‎

בדיוק כשאני באמצע העלייה במדרגות שלא נגמרות – “מלחמת הכוכבים” – הרינגטון של ילד ביה”ס. הוא בד”כ לא מתקשר לפני הצהריים ועכשיו רק עשר וחצי בבוקר.
“רגע, רגע” אני אומרת, “רגע!” תן דקה למצוא את הפלאפון.
אבל הוא לא שומע ילד ביה”ס. חייבת לענות לו, אז עוצרת חירום מול “כאן גרים בכיף משפחת וייס”.
זולגת שקיות, מנגבת זיעה, מסדרת את הקטנה הרדומה על הכתף .
דוחפת יד ארוכה וגמישה לתוך הלוע של התיק המטרטר: ווזוב פעיל, הר געש מבעבע. השתקפות של הפנימיות שלי.
הבקבוק של הקטנה מטפטף לתוך הלחמניה הבוצית. היוגורט מצא את המפתחות של הבית וגם את הפלאפון. הו תודה לאל הפלאפון: המעוך, החבוט, השחוט, המסור המצופה ביוגורט ועיסת בצק מיימית.
איך שאני אומרת “הלו”  – הוא סגר. מתקשרת מהר מהר חזרה. אולי חום, אולי מכה, אולי מישהו נורא העליב. אולי ואולי ואולי ואולי.
סרטים וחרדות חרדות מהסרטים.
אבל הוא רק רצה להגיד ששכחתי לשים לו את הלחמניה בתיק.

… רגע. הפסקה. נושמת.

קריר ונעים בחדר המדרגות החשוך.
מוצאת את עצמי נמרחת על שטיח הכניסה של ה”וייסים” כשהקטנה משתפלת עליי ומתאימה עצמה בדיוק ובעונג למידותיי.
‎מסתכלת על הפנים המלאכיות שלה. ישנה, מחייכת לא מודעת שאמא שלה כמו קבצנית, שפוכה
על השטיח הכל כך רך שלרגע קטן ומתוק הפך למרבד קסמים.

‎שתי דקות ואנחנו ממריאות הביתה.