הבוקר התחיל רע.
מחפשת את המפתחות של האוטו ולא מוצאת.
“מישהו ראה את המפתחות שלי”?
היום יש לי פגישה אמיתית. לא עם מורה או גננת, או איזה אמא, לא ולא…
קולות מן העבר שזכרו לי חסד קריירה, הרימו כפפה. מי יודע, אולי עבודה מפתה? אולי פרוייקט? התלבשתי יפה אבל לא יפה מדי.
הכנסתי-הוצאתי כביסה, העמדתי סיר עוף, סידרתי לכולם סנדביצ’ים בתיקים.
הבעל שם טוב יפזר את הנצמדים.
“איפה שמתי את המפתחות”? אני צועקת לחלל הבית.
כולם משתבללים.
היה לילה לא משהו. הקטנה התעוררה בערך כל שעה.
מהקור שהתגנב, ילד ביה”ס  עשה פיפי  במיטה.
והבכור חזר באיזה ארבע בבוקר. יש לו רישיון מזמן והוא לוקח לי את האוטו.
“אני יודע איפה המפתחות שלך” מהדהד קולו של הבכור בחלל הבית. “הם אצלי”.
“האוטו שָבָק. אל תדאגי, אני ואלעד גררנו אותו לחנייה כחול לבן בארלוזרוב . צריך להזמין גרר”.
“אמא?….”
מפנימה את המידע החיוני שזורם אליי. מפנימה כל כך חזק ואז פולטת:
“למה, למה נתקע לך האוטו? למה דווקא היום? מה כבר עשית לו?”
“האוטו הזה כבר 10 שנים על הכביש. יש מצב למוסך” הוא עונה בביטחון.

מתישהו בחיים זה קורה. מתישהו בזמן שהם ישנים ואת נורא מבסוטית שיש לך קצת שקט, הם עוברים אותך בגובה.
בוקר אחד את עומדת במטבח ואז את שמה לב שאת מגיעה להם לכתף.
יש יתרון לגובה.
יש יתרון לקול שהתחלף ומילד קטן ומתוק הופך לגברי ועמוק.
אבל לא היום.
“אל תתחצף אליי”
“מה נסגר איתך אמא, קורה שאוטו נתקע” הוא ממשיך בגבורה.

“אמא, אמא, אני נשאר היום בבית” מודיע לי ילד ביה”ס:
“שכחת לקנות לי מילון עברי-אנגלי, זה היה צ’אנס אחרון, את לא קנית ואני לא הולך!”
מזג אויר לא ברור בחוץ.  יום אחד חם ואביך יום אחר גשם זלעפות.
מרץ המשוגע לא מסמס שהוא בדרך, הוא כבר כאן!
הקטנה רצה בבית ערומה צוחקת, משחקת, קורצת, מתעטשת.
“בואי הנה כבר” אני קוראת לה חסרת סבלנות
“אמא תנגבי לי” קורא קול נוסף  מהשירותים.

ואז, מהזווית, קולטת את הבעל שם טוב, חזק חזק, מנותק מנותק, בתוך המחשב.
“יוֹ, דָנִידִין רואים אותך”
“מה” הוא עונה מיתמם. “דיברת אליי?”
“דיברת אליי” אני מחקה אותו בעוֹלְב.
“אני לא מרגיש משהו”
“אני לא מרגיש משהו” – חוזרת אחריו בזָלזְלֶת מתאכזרת
“מה זה משנה אם אתה פה או לא, אתה בין כה וכה לא קיים!” אני מוחצת
“לא קיים הא?” חוזר אחרי נעלב.
“די, די, עם הקיטורים והטרור שלך על הבוקר, אם את רוצה משהו פשוט תגידי” הוא משתעל ומקנח את האף.
“זה לא מה אני רוצה, זה פאקינג לראות מה קורה פה. אתה לא אחד מהילדים. אתה אבא! אבא! תהיה חלק!
ולא רוצה להגיד לך. ואם שכחת, מיסטר לא – מרגיש – טוב, יש לי פגישת עבודה!
אז אני עפה. שלום!”

בטריקת דלת שמאוד משתמעת הלכתי.
השארתי אותו להתמודד עם כל העָמוֹרָה שמסביב.
קניתי קפה, עליתי על הקו הנכון, 55 דקות עם כל התחנות שבדרך.

“הקדמתי ברבע שעה” אני מחייכת בהתנצלות למזכירה הז’ורנלית  במשרד המדוגם.
מסדרת את עצמי על הכורסא המזמינה בכניסה . מנקה את שאריות הגשם מהשיער והמעיל.
הנייד שלי מטרטר בתיק.
לא הספקתי.
שיחה שלא נענתה מ-רמה. השכנה מלמעלה.
“הלו? קרה משהו?” אני עונה כשהיא ישר מתקשרת שוב.
“את פה?” היא שואלת מודאגת: “יש אלנוקה וצוות טיפול נמרץ בקומה שלכם. הכל בסדר?”
“מי באלונקה?” אני נחנקת.
“חכי רגע… הם ירדו כבר למטה.. אני מנסה… יש גשם מטורף… סליחה, סליחה, מה קרה?” היא מבררת
“גבר עם התקפת לב”
אני שומעת את הפרמדיק עונה לה. שומעת ברור מדי.

הלב פועם. הולם. קוצב חרדות ופחד. הגוף רועד.
בבית – לא עונים.
הבעש”ט – לא עונה.

“את יכולה להכנס” אומרת המדוגמת.
”מצטערת” אני עונה תוך כדי תנועה: “חייבת ללכת, נקבע שוב”

“הרגתי אותו. הרגתי את הבעל שם טוב שלי”.
לא מצליחה לעצור את הבכי, לעצור את הגשם, ובטח שלא לעצור מונית.
“אני חרא של בן אדם. למה? למה? הכל בגללי.
בגלל התפרצויות הזעם הבלתי נסבלות שלי. כמה רוע יש בי?
איך אמרתי לו שהוא לא קיים. מה אני עושה? מה אני עושה בלעדיו?
למה אני מנסה לכופף ולשנות? לאן זה מוביל?”

“לאיכילוב” אני מיבבת לנהג מונית שעצר: “הכי מהר שאתה יכול”
שוב רמה השכנה בנייד. “כן” אני רועדת. על החיים ועל המוות.
“זה שוורצמן. השכן המבוגר ממול”

בתחילת הרחוב אני רואה אותו, מחנה את האוטו שלי.
בטח קפץ לארלוזרוב ותיקן אותו בעצמו.
קרן שמש חודרת ונוגעת בגשם. קשת של צבעים. הוא מתקרב אליי. גן עדן.
אהבה גדולה מציפה אותי והוא לא מפסיק להתעטש.
“לבריאות,לבריאות, לבריאות”.
מחבקת אותו חזק חזק, ושולפת טישו לנזלת.
“בוא הביתה נעשה לך תה טעים עם איזה  פולק’ע ליד..”.

תראו סיר של עוף,  זה סיר נפלא,  פשוט להכנה, משביע את כל יושביו ומפיץ ריח של בית. עוף בטרגון זה סיר יפהפה עם ריח אניסי, אהוב גם על ילדים. “עשיתי סיר של עוף”, זה משפט שגור בפי עקרות הבית החביבות עלי..

טרגון נקרא בעברית גם לענה דרקונית, צריך להשתמש בו במתינות ואז זה מחזק ונותן ארומה נפלאה כתבלון, בעיקר לעוף (בעיני).

חבילה תפוחי אדמה גמדיים או 3 תפחי אדמה דזירה חתוכים
שומר אחד
בצל סגול אחד
פלפל אדום אחד
עגבניה בשלה אחת
3 שיני שום
3 ענפי טרגון (לא להגזים עם הטרגון, זה דומיננטי)
10  שוקיים
רבע כוס שמן זית
מלח גס ופלפל שחור

על סיר שטוח ולוהט נאטום עד השחמה את השוקיים ברבע כוס שמן, נוציא את השוקיים ונכניס את שלל הירקות החתוכים, נשחים אותם כ שמונה דקות, נחזיר את השוקיים, נוסיף שום, טרגון מלח ופלפל. כוס מים רתוחים, ננמיך את הלהבה ונכסה את הסיר כ-חצי שעה 40 דק’.
ואז נכניס לגריל החם שבתנור לעוד חצי שעה.
כמה קל, ככה טעים.
בתאבון!

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק 

חותכים ירקות יפה וגדול כזה: תפחי אדמה גמדיים/שומר/בצל סגול/ עגבניה בשלה ופלפל אדום

על להבה גבוהה מכת חום לפולק’עס. (טיפ קטן: אם הפולק’ע נדבק, אל תנסו בכח זה יפרק אותו- בהשחמה מלאה זה ניתק לבד. חשוב!)

אחרי שהשחמנו/אטמנו הוצאנו  את העוף ובאותו סיר שטוח, נכניס את הירקות. נפזר מעל מלח גס פלפל שחור טחון. אחרי כ-8 דקות על אש גבוהה, נוסיף את השוקיים,  הטרגון שלוש שיני שום, כוס מים רותחים, נכסה את הסיר על אש קטנה כשלושת רבעי שעה ובגריל בתנור עוד חצי שעה ללא מכסה.

הריח, הטעם, נימוחות הסיר. שמחות קטנות של יום חולין (או שישי)

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק