ההבדל בין בָּלבְּלֶת של גיל 20 פלוס לגיל 40 פלוס הוא צלול כְּמי שתייה ועכוּר כמי ביוב.
בגיל 20, לא ממש רואים את האופק והבלבול של מי אני? מה אני? הוא לוקסוס חינני עם תקווה ועתיד.
אישה מבולבלת בדרך לגיל הבלות, לא רק שרואה טוב טוב את האופק, היא גם יודעת ששום דבר מזהיר לא נמצא שם והשאלות של מי אני? מה אני? יכולות בקלות להעיד על התחלה של אלצהיימר.

שוב נושבות עליי רוחות ספטמבר והימים הנוראים מטילים צל ענק,
נעטפת ברדיד עצבות וניגוני רחמנינוף עצמי.
מה עכשיו? מה לעזאזל עכשיו?
אחרי קיץ עמוס מעלות, ילדים וחוויות שפורקו ממזוודות לאלבומי זכרונות יפים.
אחרי שהכל חזר למקומו וכל אחד מצא את מקומו.
אני לבד.
לבד בבית.
בחושך הגדול.
מה עכשיו? מה לעזאזל עכשיו?
נכון, יש לעשות קניות, כלים, כביסות, בישולים וסידורים קטנים בסנטר. נו… נשאר לי מלא עודף.
מה עושה עם כל הזמן שבעולם?
מתי זה קורה שפתאום את מצליחה להרים את הראש ואז מגלה שמזמן סגרו את הים ואין שום מציל עם חסקה .
ואיך זה שהמון נשים שפעם ניהלו תקציבים, הגדירו יעדים, כיוונו מטרות, הכינו מצגות, התאפרו במכוניות והשאירו חותם ליפסטיק לוהט על כוסות קפה חד פעמיות, איך אותן נשים הבינו תוך כדי תנועה, שאי אפשר גם וגם.
להיות ולא להיות – להיות בבית בְּכְּאילו ולא להיות באמת.
להיות בעבודה באמת אבל עם נגיסות גסות ולא מרפּות של רגשות אשמה.
אז הן עזבו, זנחו ונזנחו וכשסוף סוף הצליחו להרים את הראש הן עומדות בגיל התפר נבוכות, מבולבלות, חסרות ביטחון, מסתכלות סביב ושואלות בדיוק כמוני:
מה עכשיו? מה לעזאזל עכשיו?
הרי אי אפשר לחזור ולחדש קריירה סוערת, כמו שאי אפשר לחדש נעורים.
תשאלו את הגִימָנזִיסטִיוֹת הַגָאריטריות שמרשות לעצמן להתבלבל ומסתובבות עם מיני מגפיים עד הברכיים בוטוקס עד הנחיריים וצמות של היידי זונת ההרים.
וניחא, אם הייתי מגיעה לגיל התפר עם ממון שצברתי, אז הבלבול היה יותר נוח ואיכותי לסביבה:
אשת וריאטי נייס טו מיט, ביד אחת כוס שמפניה דקה וביד השנייה מנדבת מעטפה עבה.
אבל לא צברתי שום רכוש ואין לי על התחת גרוש. אולי ההון היחידי שצברתי הוא הון אנושי וגם על זה יש שיפקפקו.

מכינה צ’יקן נאגטס לנצמדים (זכרונות מהג’אנק-יארד של אמריקה) ולא מפסיקה להתרשם מהכוכב הזה שמת, ארמסטרונג-נאוט, בעיתון שמונח על שולחן המטבח, ושוב אני נמלאת עצבות, לא רק שלא יכולה להוריש להם כלום, אלא שגם הייתי מן שום כלום.
כלום של ממש משאירה אחריי. זה כל מה שזה? זה מה שאני בחיים?
אך לו הייתי ארמסטרונג, יה בה דה בה דה בם בם! אני שרה בלב, תוך כדי בליסת נאגטס, לא משנה איזה ארמסטרונג: לואי, לאנס או זה עם הצעדים הקטנים על ירח.

“תשאירי משהו לילדים” מפריע לי הבעל שם טוב באמצע החלום בהקיציס
נבהל מצ’יקצ’וק הנאגטס הבלתי רצוני שלי

“אני מתה להשאיר להם משהו”: אני עונה בפה מלא “אבל מה לעזאזל מה?”

צ’יקן נאגטס פטנט הום מייד

באמריקה כמו באמריקה האנשים פס רחב, המכוניות פס רחב, המדרכות פס רחב,  על התורים שמתי פס רחב והמנות אוי המנות פס רחב של ג’אנק טעים. הגויים שמים בבלילת הביצים פרמז’ן, מצאתי שמיונז עם חרדל ודבש עושה יופי של חיבור לחיך הישראלית. תהנו חברים ושנה דבש לכולכם

2 חזות עוף (חצי קילו) חתוכים לריבועי נאגטס
2 ביצים
כף מיונז
כפית חרדל
כפית דבש
פירורי לחם (עדיפות עליונה לפירורית זהב קראנץ’, או פאנקו)
קמח
שמן לטיגון

בקערה אחת מבלבלים ביצים עם מיונז, דבש וחרדל טוב טוב טוב (אפשר גם שן שום מעוכה, צ’ילי גרוס, פפריקה חריפה , או כמו הגויים פרמז’ן מגורר)
בקערה שנייה קמח
קערה שלישית פירורית (עם מלח ופלפל)
מקמחים את הנאגטס ואז טובלים טוב בבלילת ביצים אח”כ בפירורי לחם ובמחבת עם שמן עמוק מטגנים עד הזהבה. חראם כמה שזה טעים. (אם רוצים חרפרף, מוסיפים שום כתוש, פפריקה חריפה, קונפטי של צ’ילי לבלילת הביצים)
רטבים מומלצים וקלים: חרדל ודבש (כף מיונז, כפית חרדל, כפית דבש ולימון סחוט) מערבבים טוב טוב אפשר להוסיף כל תבלין ירוק ואהוב (כמו כוסברה זה נפלא)
קטשופ  עם מיונז (לילדים)
רוטב צ’ילי מתוק  עם מיונז