אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל פעם שגרת ימי שישי אחר הצהריים היו ימים כאלה של התמרחות ארוכה במיטה.
קצת עיתונים שעושים שחור בידיים וצהוב בלב. קצת קוצי מוצי לָאבִי דָאבִי שעושה נעים. קצת אוכל שעושה טעים.
אָחחח.. הימים האלה של שישי אחר הצהריים
איך עברו כמה שנים (טובות) והם הפכו ל-שישי אָ-חָרַא צהריים. סיר לחץ משפחתי. חבית תבערה לפני התפוצצות.
כל השבוע יש שגרה ברורה. הבעש”ט רץ לעבודה, הנצמדים רצים למִכלאות ההוּמָניות ולחוגים, ואני רצה אחרי כולם.
ובערב כולם חוזרים מריצות היום: אוכלים. מתקלחים. מתפיידים. “לילה טוב חלומות פז חלומות נעימים”…

אבל בימי שישי זה שונה .לגמרי שונה. כולם בבית בשעות הנמרצות של האור.
כל הילדים קופצים רוקדים, משתוללים. חם מדי לצאת וחייבים איזה מזגן שיקרר את העצבים (לא שזה ממש עוזר)
אני שתוּלה ליד הכיריים מכינה את ארוחת השבת תוך כדי תנועה מרחבית .
“אתה יכול לבוא רגע למטבח?” צועקת לבעש”ט נמסה מהחום של התנור ומהחום הפנימי שמבעבע בי ובסירים.
“אתה יכול שניה לבוא למטבח” אני צועקת מזיעה. הוא לא עונה
רצה לסלון הרועש ממוזיקה ומילדים קולניים שמטפסים ליטרלי על הקירות
“אתה לא שומע שאני קוראת לך?” אומרת בקול שמזמין התלקחות
“למה את צועקת?”
“למה את צועקת?” אני מחקה אותו “נו..בוא רגע למטבח” מובילה אותו בידייים דביקות מבצק “עכשיו אתה מסדר לי את זה, עכשיו!”
“את מה?” הוא שואל
“את מה? את הסתימה בכיור, את הרגל המתנדנדת של השולחן ואת.. המזגן במטבח. לא יודעת מה קרה, הוא לא עובד אני נמסה נמסה אתה מרגיש ? הבטחת לי אלף פעם שתתקן את השולחן תראה איך הוא מתנדנד, אי אפשר לעבוד ככה” (מנדנדת אותו תוך כדי לישה במערוך בהבעה ישוּעית דרמטית).
כולי נוטפת והוא, הוא בוצע חלה. טועם בנונשלנט מהחצילים הקלויים ואומר בפה מלא:
“עוד מעט הָני, חייב לסיים משו דחוף…ממממ.. יצא לך טעים” ויוצא מהמטבח
“יצא לך טעים? זה מה שיש לך להגיד לי?” אני רצה אחריו לסלון, חם לי בלי מזגן ורותח לי במזג.

“מה את עושה עניין מה?..עוד כמה רגעים.. .בואי לא נריב ליד הילדים” הוא אומר בשלווה סטואית עם הגב אליי ופנים למחשב
“בואי לא נריב ליד הילדים?” מרימה להנחתה כואבת
הוא כבר לא עונה
אבל הם כל הזמן פה! הם תמיד פה ואם הם לא פה אז גם אני בדרך כלל לא פה. קומפרנדה? ..שונאת שונאת כשאתה אומר ל “בואי לא נריב ליד הילדים” מי המציא את השטות הזאת מי?” אני פונה אליו הוא מסתובב, מסתכל עלי בשיא הרצינות ואומר:
“גם יום שישי וגם באמת, בואי לא נריב ליד הילדים?” הוא רואה לי בעיניים.
“עכשיו גם תגיד לי ליד מי לריב ????פייי..” עונה (אבל מבפנוכו מקשיבה אחושלוקי ) חוזרת דועכת עם זנב מקופל אט אט למטבח
ואז הוא מגחגך לחלל את הטעות הגברית הכי גדולה בהיסטוריה של העת החדשה:
“תגידי לי, איך זה שתמיד את במחזור?”

זהו. פה ההתגרות הרגה את החתולה!(מיאוּ!)

חוזרת נמרצת, נחרצת, לוחצת אל זירת הקרב:
“תחזור על מה שאמרת” אני מסננת בשקט מקפיא.
מוסיקה נקטעת באִבחָה. ילד לא קופץ. כדור לא מתכדרר. מים לא זורמים. אף אחד לא זע ולא נע. הילדים בעמוֹדוּ מתוח.
כולם מבינים דרך הטון, המבט והמבע בעין גרונית ניחרת, שאבא עשה טעות.
טעות גדולה אבא עשה.

דממת מעמד הר סיני. בקבלת לוחות ברית הנישואין כתוב מפורשות:
“לא תגיד לאמא אף פעם במצב עצבני או בכל מצב “תגידי לי, איך זה שתמיד את במחזור?” (או “מה יש לךְ? קיבָּלת?” או “שמנת קצת בטוכעס” שייך גם כן לאותו דיבר)

“אבא, תבקש סליחה” פּוצֶה אחד הנצמדים באומץ את הפה
“כן, תבקש סליחה אבא, מה אתה רוצה לקבל עונש? אמא לא תתן לך מחשב שבוע. שבוע. “אתה יודע מה זה? ” מצטרפים האחרים..
שקט. דממה. קול לא נשמע.
“נו..אז מה רצית שאני אתקן?” הוא שואל ותוך כדי מזיז לי קצוות שיער סוערת מהעיניים תופס יד דביקה מקמח וקם (במילון העברי גברי זה סליחה!)
הילדים מתחילים לזוז בנוחות וחוזרים למצב הצבירה הטבעי להם, המוסיקה חוזרת לקצוב רקע נעים ואני אט אט נרגעת (הרי מה בסך הכל רציתי יחס חם פה ושם..)
“איפה אמרת צריך לשחרר לך את הסתימה? ” הוא שואל בקריצה
“עכשיו?” אני שואלת “אבל מה עם הילדים?”

נגיסי שוקולד להתאהב!
אני בעד הקלות הבלתי נסבלת של המטבח, לא דורש תחכום יתר,  לא אפייה, קצת פה קצת שם, קצת ביסקווטים, קצת שברי מרנגים והופה. יש משהו טעים לנגוס בו ולהתעלף מהנאה.אז כשקצת מריר או סתם עצבני או מטריד אין כמו משו שוקולדי. הפעם נגיסי שוקולד. זוכרים את עוגת הקוואבנגה שעשיתי? אז זה ממש דומה אבל שוקולדי יותר דחוס יותר נגיסי יותר.

250 גר’ שוקולד איזה שיש
כוס חלב
כף ברנדי
כף קפה נמס עם כף מים רותחים (לא חובה)
2 שמנת מתוקה
2 כפות גדושות פודינג וניל או שוקולד
כוס  אגוזים שבורים/ מרנגים שבורים/ בייגלעך שבורים
חצי כוס פתי בר שבור/קורנפקס

*מרתיחים כוס חלב כשזה חם ממש לפני רתיחה, מכבים. מוסיפים את  קוביות השוקולד החלב והמריר עד המסה מלאה. (זה קורה לבד)

* שכבת ביסקווטים יבשים / המתפצפצים הטעימים לקרם השוקו-וניל/ או שכבת שברי מרנגים מפוזרת פוררת בתחתית.

מקציפים 2 שמנת מתוקה עם 2 כפות גדושות פודינג,
את השוקולד המומס שהתקרר, מערבבים עם הקצפת בתנועות קיפול עד האחדה.
מכניסים לתערובת שוקולד את כל היבשים הטעימים: קורנפלקס שיש בבית או מרנגים + חצי כוס אגוזי מלך + חצי כוס פתי בר מרוסק
על תבנית ריבועית עם נייר אפייה מסדרים שורה אחת יפה ביסקווטים פתי בר (לא טבולים! יבשים! )
משטחים על הביסקווטים את תערובת השוקולד קצפת והיבשים בעזרת סכין או לקקן. מכניסים להקפאה לשעתיים לפחות.

אחרי שעתיים שהתבנית במקפיא, מכינים את הציפוי

ציפוי גנאשי
100 גר’ שוקולד מריר
חצי כוס שמנת מתוקה
כמה גריגירים של מלח
(מרתיחים את השמנת מכבים ומוסיפים את השוקולד עד המסה)
נותנים קצת להתקרר ואז שופכים על מקפא השוקולד. ומחזירים למקפיא.
למחרת מחלקים לנגיסוני שוקולד. קטנים מתוקונים בקושי מרגישים את המשקל או הקלוריות. חראם כמה שזה טעים.

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק