בית ילדותי שכן ליד פרדס עצום ויפה, בתוך הפרדס הרחב, ממש במרכזו  עברה לגור אישה אחת לבדה.
קראנו לה תפוזה
תפוזה  היתה יוצאת ממאורת ההדר פעם בכמה ימים, לבושה מדי חאקי, משקפיים כהים וכובע רחב שוליים שיגן על עורה הבהיר.
מאז שהגיעה, נהייתה המולת אימהות באחת הגינות עם הקפה של אחר הצהריים, מביטות בה איך היא הולכת רזה וגבוהה לסידורים במרכז.
“היא עדין בגיל שיכולה ללדת” אמרה האחת
“הגיע אלינו בטעות מכתב עבורה, אז הלכתי לתת לה” אמרה השניה
“נווו..” ניגנו כולן
“הו מה שהולך לה בבית איזה בלגן וכל הרצפה מלאה עכברים”
“נכנסת אליה הביתה?”
“לא, הספיק לי מבט חטוף כשפתחה הדלת”
“מי יגור עם אישה שחיה ככה בתוך הפרדס לבד עם תפוזים ועכברים ” אמרה השלישית
“מה היא עושה שם כל היום?” תהתה הרביעית
וככה תפוזה עוררה בכל השכונה הרדומה שלנו גלי סקרנות ומסתור במשך חודשים על חודשים שהפכו לכמה שנים טובות.
איך שיצאה מביתה בעונת התפוזים אנחנו, הילדים, היינו נכנסים לפרדס הרחב לרוות את צמאוננו לתפוחי זהב שלה. מקלפים אחד וכבר בוחרים את האחר אוכלים בתאוותנות עוד אחד ועוד אחד עד שהידיים נדבקו מרוב מתיקות.עד שכאבה הבטן
היו לתפוזים שלה טעם גן עדן עד היום כששרים “ארץ זבת חלב ודבש” אני מיד חושבת על טעם התפוזים של תפוזה
לא הבנו אף פעם מה היא עושה עם העצים הנדיבים עמוסי הפרי, הרי לא עשתה איתם כלום. לא סחרה בהם, לא חילקה אותם. נתנה להם לחזור לאדמה ממנה באו וחוזר חלילה.
כמנהג המבוגרים, גם אנחנו הילדים דיברנו דיבורי תפוזה:
“לא פייר שהיא לא מחלקת”
“לא חבל? אפשר להכין דליים של מיץ, למכור ולתרום את הכסף לעניים”
“צריך לחנך אותה”
אחותי ואני סחטנו קנקן תפוזים והכנסנו לתוך המיץ: מלח ופלפל חריף שורף ואולי קצת חול ובטח גם חצץ
כתבנו לה מכתב
“תהני מהמיץ שלך תפוזה”
הנחנו את הקנקן על שטיח הכניסה, צילצלנו בפעמון וברחנו.

בערב נשמעה דפיקה
פתחתי את הדלת וכל כך נבהלתי שצרחה לא נשלטת נפלטה “את בסדר?” אחותי רצה לקראתי ומיד נבלעה לאחד החדרים
תפוזה עמדה מולי עם קנקן ריק ועיניים כחולות חשופות
פעם ראשונה שראיתי שיש לה עיניים
“אני לא נושכת את יודעת, את ואחותך מוזמנות אלי לפרדס”
היא הושיטה לי את הקנקן חזרה והוסיפה
“רק פעם באה תדאגי למלא אותו במיץ שאני אוהבת, נגיד מיץ פטל, הולך?” שאלה מתרחקת
“הולך” גמגמתי
באנו. ברור שבאנו. באנו אליה המון היתה לה סבלנות אלינו שאין לאימהות, היתה לה ראיה אחרת ויצירתיות לא נגמרת.
יום אחד היא הודיעה שהיא נוסעת ליבשת רחוקה ניו זילנד ונעלמה בתוך הפרדס הגדול גדול של העולם.

העוגיות האלה הן איטלקיות, ראיתי אותן אצל בלוגרית איטלקיה ומיד רציתי גם, הן שירת חורף צרופה מלאת אהבה לשילוז שוקולד תפוז, עוגיות שריחן הדרים וטעמן  שוקולד תפוז, הן רכות רכות כמו עוגה טעימה.

מה צריכים?
350 גר’ קמח – 2 וחצי כוסות (אפשר תופח)
כפית אבקת אפייה
1/8 כפית מלח
ביצה
חצי כוס + 2 כפות סוכר (115 גר’)
שקית סוכר וניל
100 מ”ל שמן – חצי כוס
100 מ”ל מיץ תפוזים טרי (חצי כוס) + 3 כפות מיץ
גרידה מתפוז שלם
130 גר’ דנונה גריק
100 גר’ שוקולד צ’יפ
50 גר’ אבקת סוכר

איך מכינים?
1. נחמם תנור ל170 מעלות – לא טורבו
2. נערבב מיץ תפוזים עם גרידת תפוז, שמן, סוכר, ביצה ויוגורט טוב טוב
3. ננפה קמח אבקת אפייה ושמינית כפית מלח ושקית סוכר וניל, נערבב טוב למרקם חלק, נוסיף שוקולד צ’יפ. נערבב טוב טוב את התערובת
4. על דף אפייה נחליק בעזרת כף תלוליות של בצק עוגיות, נאבק באבקת סוכר
5. לתנור – 13-16 דק’ 170 מעלות. שוב נאבק באבקת סוכר

מרשה לכם
פרווה – במקום יוגורט – רבע כוס קרם קוקוס או כף חמאת שקדים
טבעונישי – יוותרו על ביצה ויוגורט יוסיפו רבע כוס קרם קוקוס עם כף חמאת שקדים או כפית שמן קוקוס
מי שרוצה לאפות כמאפין יוסיף עוד ביצה
מי שרוצה קמח כוסמין מלא יוריד כרבע כוס קמח