בגילי המתקדם עדיין מתפלקים לי שקרים. בעיקר לבנים או כאלה בצבע בז’
ואני לא מדברת על שקרי “כמה עלה לך?” או “בת כמה את?” שהם מבחינתי לא שקרים, הם חובה מוסרית לאומית מצפונית, אלא על השקרים שצצים דווקא איפה שאין בהם צורך.
למשל, אם מישהי שואלת אותי: “תגידי, מאיפה את מכירה אותה?”, אין מצב שאני אגיד: “היא שכנה שלי”, או “הילדים יחד בגן”. חייבת להוסיף ולתבל: “מה את לא יודעת? זאת הנכדה של ההיא מקפה תמר, היא אמורה לרשת את בית הקפה ולהפוך אותו לרשת”. שאלה דבילית כמו: “איזה יופי, עשית עכשיו כושר?”, אוטומטית עונה “לאאאא… מה פיתוםםםם” אפילו שאני ספונה בכניסה למכון, מזיעה לגמרי עם נעלי התעמלות וטייץ.
כן כן כן, אין לי בעיה להסתכל בעיניים לעפעף ולשקרקֶר.

בואו נודה, רוב הפעמים אני לא מודה.
וברוב הפעמים אני מגלה שבאמת לשקר אין רגליים, אבל יש לו סנפירים והוא מחליק כמו דג במים.
ולפעמים כמו בסיפור הקטן קטן קטנצ’יקוּ הזה, אפשר להבין שגם עקרת בית כמוני צריכה תא וידוי קטנטן, אז הנה משחררת רְבֶרנטס יקרים.

יצא שאתמול בבוקר היתה לי פגישה ליד העבודה של הבעש”ט. חניתי בחניון שלו, עליתי להגיד שלום מהיר, והשארתי את המפתחות של הטרנטה אם במקרה יצטרכו להזיז.

התלבשתי, התאפרתי, עליתי על עקבונים, הרגשתי בעננים.
רק שמאז שעקרת כבר לא רגילה לפגישות עבודה. בעיקר לא כאלה מהסוג הכבד, סביב שולחן עץ מאסיבי ובקבוקי מים מינרליים קטנטנים. ככה לשבת 4 וחצי שעות רצופותתתתתתתת כשכולם טוחנים מים, מילים ורעיונות – ולא טוחנים אוכל בין השיניים. הפה דיבר והבטן קירקר.
ואני, שאיני מורגלת להיות מחוץ לבית יותר משעתיים רצוף, חייבת לנשנש משו באופן תמידוני.
כשהסתיימה הפגישה, ראיתי עצמי קונה איזה סנדביץ’ על הדרך, תוקעת אותו באוטו ורצה לאסוף את הנצמדים.

עומדת בתור שלא נגמר מר מר, נחילי אנשים ממושקפים עם תגים ואצלי הרָאשׁ-אָוור של הבטן!!!
אין מצב בעולם שאצליח להשתחל ולקנות לי משו להשביע את רעבוני (לא, לא).

פעם, הבעש”ט נהג לאכול בחוץ, עד שהתחיל לרנן ולהתלונן: “בואנה, זה גומר לי את היום, זה אוכל לי זמן יקר, אני נהיה כבד ועייף, זה מוציא אותי מריכוז ומפוקוס”. בנוסף, מזכירתו לחשה לי שהוא נוהג להסתובב יום שלם בלי להכניס גרגר קפה נמס לפיו.
ולכן ובגלל שאני אישה מסוג “טובה וקשובה”, אחת ששומרת את הָחמוֹצֶת כנשק יום הדין, וביום יומי משתדלת להתנהל בלי צומי מיותר ובלי טיפה של עצבים וכעס (פחחחחח… על מי אני עובדת), אז קניתי גם לו קופסת אוכל אישית וצבעונית בדיוק כמו של הנצמדים.
הקופסא הסגולה.
בתוכה אני מערסלת כריך גדול חצוי לשניים (לא מתאים להגיד פה סנדביץ’ רק כריך) מרופד בכל טוב המקרר ומכוסה בחסה ושאר ירקות, פירות העונה, ובדרך כלל גם תקרובת פירות יבשים ואגוזים לנשנוש בריאות.

עולה בריצה למשרד שלו
“הוא בחדר ישיבות, להפריע לו?” שואלת המזכירה ברטורית.
“לאאא, מה פתאום, אין צורך… רק לוקחת ת’מפתחות של הטרנטה ועפה להוציא את הילדים, אני ממש ממש מאחרת”
ופתאום, ליד המפתחות שעל השולחן, עומדת בודדה, יתומה ונצורה – הקופסא הסגולה.
בלי לחשוב פעמיים פותחת את תיבת האוצר וטורפת חצי אחד של כריך. מקנחת בעיגולד אחד של שזיף מתוק מתוק, ולאור ההצלחה ממשיכה ותופרת את כל הארבעה הנותרים, יוצאת בחופזה לכוון המעלית, ומיד חוזרת בי:
“שכחתי משו במשרד שלו” מעדכנת את המזכירה בנונשלט.
שולפת את חציו השני של הכריך הטעים, מה זה טעים… (כמה אהבה וטעם האישה הזאת יכולה להכניס לתוך כריך אחד, איך בכלל אפשר לכעוס על אישה כזאת, שמכינה כאלה כריכים (לא סנדביצ’ים) מתפעלת מעצמי תוך כדי בליסות ולעיסות מהירות, כשועלה שמצאה פרצה לכרם.

יורדת לטרנטה, הזמן מתקתק “איפה המפתחות? לא מוצאת את המפתחות סאאמממקקק”
שוב עולה למשרד, הופכת את הכורסאות, שולחן העבודה, מרימה את השטיח, מתחילה להתנשף בעצבנות – לא מוצאת. יורדת שוב לחניון, יורדת מהעקבים וקצת מהפסים. נואשת, פרועה, מזיעה מהריצה הלוך חזור פונה למזכירה:
“ראית את הצרור שלי? צרור עם מחזיק של בוב ספוג? חמוד כזה? ראית?”
“לא” היא עונה לאקונית וממשיכה לתקתק
“לא? לא ראית? בטוחה?” אני מעלה חשד פצפון מסתכלת לה בעיניים בודקת שלא תבריח מבט
“לא, לא ראיתי, להזמין לך מונית” היא שואלת קצרה ועניינית מסתכלת עלי במבט ששמור לרופאים בשלוותא
“כן” אני נכנעת “לא מבינה איפה המפתחות נעלמו… יכול להיות ששכחתי אותם…. ”
“את יכולה לרדת, המונית למטה” היא קוטעת אותי בחיוך פלקטי של מזכירות עם רזומה.

“ריח טוב, מה את מכינה?” הוא שואל כשחוזר הביתה, ותוך כדי מוציא מהתיק בסלואומושיין את הקופסא הסגולה ומניח אותה בעדינות על שולחן המטבח.
“עוגת שזיפים משו דה לוקס” אני עונה ולא מצליחה להוריד את העיניים מהאבידנס
“יופי. תגידי, איך היתה לך הפגישה?”
“ארוכה מה זה ארוכה ארבע שעות החזיקו אותי, איך אפשר לשבת כל כך הרבה זמן על התחת בלי לקפל משו, לנקות משו, פייי…”
“רצינית? מה, כאילו לא אכלת כלום ככה ארבע שעות” הוא מרים לי להנחתה
“מה קרה לך, חילקו בקבוקונים וסנדביצ’ונים מדוגמים והיה גם סושי, אבל צמחוני”
“מה את אומרת וזה הספיק לך??”
“לא ממש, אז בדרך תקעתי גם עוגת שטרויזל, בבית קפה לידך, מה שהביא לי את הרעיון להכין את העוגה הזאת”
“וואלה”
“וואלה וואלה” אני מחזירה
“אל תדאג, אני אשים לך מחר חתכת עוגה כזאת בסגולה, נצ’פר אותך” אני מגחגחת
“איזה מותק את. האמת, קצת דואג, מקווה שלא תהיה לך שוב פגישה באזור” הוא נקרע מצחוק ויוצא מהמטבח.
פותחת את הקופסא ומה מוצאת בה?

עוגת שטרוייזל שזיפים שמתעלפים
עוגה קייצית, קלה, טעימה, מתאימה ללילות הקיץ החמים או לבקרים, או סתם ליום במזגנים.
אוהבת את העוגה הזאת כל כך. בכלל בחושות פירות עם הכוס קפה שלי, הם הכי בשבילי.

לשטרוייזל
60 גר’ חמאה רכה
כוס קמח
חצי כוס סוכר חום
חצי כפית מלח
כפית קינמון

עם הידיים לערבב למרקם חולי גבשושי ולשים בצד

6 שזיפים חתוכים לרבעים נחים בשלוש כפות סוכר וכף ברנדי

לעוגה:
2.5 כוסות קמח
כפית אבקת אפייה
כוס ורבע סוכר
שמנת חמוצה
100 גר’ חמאה רכה
כף תמצית וניל
3 ביצים

בקערה אחת מקציפים את הביצים לקצף תפוח ובהיר, מוסיפים בהדרגה את הסוכר, מוסיפים חמאה רכה, שמנת חמוצה, וניל, ולבסוף בהדרגה את הקמח.

משטחים בתבנית עגולה משומנת מס.24 או 26 את הבלילה, מעליה מניחים יפה את השזיפים ומעל השזיפים את פירורי השטרוייזל

לתנור בחום של 160 מעלות כ-שעה.
אפשר לאבק עם אבקת סוכר.