העצמאות השנה לא באה לי קל.

כתבתי פוסט ראשון – על הצד הטוב והרע בחפיפיניזם של הישראליזם.
פירטתי את הרקע להולדת החפיף, את הז’רגון הנטוע בפה המחפף: מ”תירגע יהיה בסדר” ועד “מה אתה דואג יהיה בסדר”. דקדקתי בחיצוניות הנראית והנסתרת מהעין של החפיפניק. הוקעתי את חוסר היסודיות, עיגול הפינות ואי סגירת הקצוות שהחפיפניק מתהדר בו ואין סוף המקרים שזה עולה לנו במחיר כבד: לאומי ואישי.
שיבחתי בגאווה גדולה את יכולת האלתור והיצירתיות של העם החאפרי, מהקמת מדינה באינסטנט זמן ועד פריחה מטורפת של חברות סטארטאפ ישראליות שהן אבולוציה של חתיכת עם מבולגן!
תיבלתי בדאחקות על עצם היותי נצר לגנום החפיפניקי.

קראתי פעם, קראתי פעמיים – זרקתי, מחקתי, הטרשתי את הפוסט לעזאזל.

פוסט שני – על עצמאות לעומת שכירות.
איך להיות שכיר זה להיות אדם חופשי ומאושר ולהיות עצמאי דורש מהבן אדם מחיר יקר.
שעצמאות זה הרבה פעמים מילה נרדפת להישרדות!
ואולי בעצם אנחנו חוגגים את “יום ההישרדות” ה- 70 למדינה
חשבתי איזה מגניב היה אם בן גוריון היה אומר “אנו מכריזים בזאת על שכירת מדינה ליהודים ל 50 שנה עם אופציה לעוד 50 שנה”
אולי אם היינו משלמים דמי שכירות ולא דם ילדים, אז היה פה הרבה יותר שמח.
הפלגתי במחשבות על העם היהודי בדירת לוקסוס עם ארבעה כיווני אוויר, בלי חרדות וללא פחדים.

קראתי פעם, קראתי פעמיים – הפוסט מחופף. זרקתי, מחקתי, הטרשתי אותו לעזאזל.

כשהסתיימה מלחמת שלום הגליל, אמא שלי אמרה שזהו זה. אין טעם לסבול יותר.
אבא שלי, מג”ד בשריון, סגן אלוף במילואים, היה שבע קרבות, מותש וגמור מהמלחמה.
לקח עוד כמה שנים והם עזבו את הדירה המשותפת לעם היהודי והיגרו לאמריקה.
אני נשארתי פה, בארץ, חיילת בודדת, כי אין לי עם אחר.
כדי לא להיות בודדה, הרמתי לי משפחה יפה בגיל די צעיר.

עכשיו הילד הבכור, היפה והחכם שלי משרת בעזה .
כן, יש לי בן חייל ששותף לתחזוק העצמאות.
זה מצחיק וכל כך מעיק, איך עם כל ילד שנולד – נולד מארז מהודר של פחדים וחרדות.
זה סיכון מקצועי שאנחנו לוקחים עם כל עולם חדש שאנחנו יוצרים.
ברגע שהם משחררים את ידם הקטנה מאיתנו ומתחילים ללכת לבד, הלכה העצמאות שלנו ואנחנו כבולים לנצח.
אז הבן הבכור והיפה שלי יבוא מחר הביתה אחרי שבועיים שלא היה בבית.שבועיים ארוכים ומעיקים.
הוא יסתכל בעיניים כחולות נוצצות וירגיע: “אמא, יהיה בסדר מה את עושה עניין? כולה נשארו לי עוד שלושה שבועות: חג שבועות הזה, שבועות הבא וזה שאחריו…”
הוא ישתולל, יפרפר, יחבק וינשק את האחים שלו, יתפוס את אחותו הקטנה כמו גורת כלבלבים רכה וילטף אותה במלא אהבה, נועם וגעגוע . ואחרי שהוא יסיר את אבק הדרך וישחרר מעליו את מועקת נעליו, הוא יאכל ישר מהסירים בתאוות אין קץ ואני רק אעמוד מהצד ואשמח כל כך אשמח שהילד שלי בבית, כמה טוב שהוא בבית.

זו העוגה שהבן שלי הכי אוהב.
היא כבר מוכנה ומחכה לו במקרר, שרק ייקח כף ויתחיל לחפור. מעבר לזה שהעוגה הזו טעימה מאוד, היא בעצם העוגה של המדינה. שיקוף כל כך אמיתי של הישראליות: קצת ביסקווטים, קצת קרם למעלה, קצת שוקולד והנה, בלי אפייה במאמץ חפיף, יש עוגה משהו מטריף.

עוגת ביסקוויטים

חב’ ביסקוויטים פתי בר
כוס חלב
2 שמנת מתוקה (500 מ”ל)
חב’ איסטנט פודינג וניל (80 גר’)
שקית סוכר וניל
2 כפות ברנדי
כף סוכר
לציפוי:
חצי כוס חלב
200 גר’ שוקולד מריר או חלב
2 ביצים מופרדות
כף סוכר

איך מכינים?
1. נטבול  את הביסקווטים בחצי כוס חלב עם כף ברנדי ונניח בתבנית ריבועית שכבת ביסקוויטים.
2. נקציף  2 חב’ שמנת מתוקה עם חב’ פודינג וניל + כוס חלב+  2 כפות  סוכר לקצף יציב לוקח כמה דקות טובות אבל בסוף זה קורה.. נמרח על שכבת הביסקווטים כחצי מהקרם, נניח עוד שכבה דקה של ביסקוויטים ואת שארית הקרם, שוב ביסקוויטים ואז קרם השוקולד.
3. נכניס למקרר לחצי שעה להתייצבות וצינון. בינתיים נמיס שתי חב’ שוקולד עם חצי כוס חלב נערבב את החלמונים הצהובים עם השוקולד החם המומס מהר מהר. נקציף 2 חלבונים עם כף סוכר נאחד בין תערובת החלבונים לשוקולד. ניצוק על העוגה
# מי שלא רוצה עם ביצים מקציף 250 מל שמנת מתוקה עם כף סוכר ומערבב עם השוקולד המומס ויוצק על העוגה
# אם לוקחים לפיקניק להקפיא אותה ולקחת קפואה .