fbpx

לייזה פאנלים

צמחונישי

ארנצ’יני

הקובה המטוגן של האיטלקים כל כך טעים.

מכירים את זה כשאתם מגיעים למקום חדש ומתים לעשות רושם, אבל צנוע מפגיז כזה?
כאילו רק זרקתי משו עלי ועל הסיר ויצאתי מהבית?
שכולם יגידו “יואו את מה זה מאממת ואיזה טעים מה שהכנת”
אז כזה.
אני.
למקום חדש שמגיעה
מה מביאה לעזאזל?
לא יודעת, לא סגורה על עצמי והרי פגישה ראשונה כל כך קובעת את יחסנו לאן,
והכי בא לי שכולםםם התאהבו בי. כולם.. בלי יוצא מהכלל הכללי
אז התייעצתי עם הסנהדרין לענייני סיפתח (אחותי)
תוך כדי שאני ממלאה ביד אחת שקית עגבניות וביד שניה לוחצת את האוזן חזק לנייד להשתיק את המולת השוק
“נו מה כדאי להכין תגידי ,עוגה?תבשיל? סלט טעים שיראו איזה בריאה אני לסביבה? שוברת את הראש כבר כמה ימים?” צועקת לצד השני של העולם
“תכיני מנת פתיחה”
“מכת פתיחה? מה זה טניס?”
“אוייי חירשת, לכי רגע למקום שקט” היא מצווה
ואני מיד כורעת תחת דוכן העגבניות, משתבללת לכדי קופסת קרטון
“שומעת עבור”
“אמרתי תכיני מנת פתיחה, זוכרת כשהיינו ילדות איך הילדים היו שרים למוטי? ומה היינו מגישות להם?
“מנת פתיחה לפניםםםםם שלא תשכחו” שתינו אומרות יחד ואני שרה בגרון משולהב את הזכרון שנצרב:
“מוטי השמן בבטן יש לו בן איך קוראים לבן מוטי השמן!”
“הלו גיברת, מה את עושה שם? אכפת לך לצאת” שואל אותי המוכר
“בטח בטח” מבקשת תמיכה עם היד מבעל הדוכן
“קראת לי שמן? למה שאני אעזור לך לקום?” הוא נעלב לי
“קוראים לך מוטי? דייייי ואתה באמת אה..אה… שמנמן..יאללה איזה הצטרפות מקרים, לא תבין רגע, זה לא קשור אליך, זה מוטי אח שלי, אח שלי, באדושמש, אני אומרת ותוך כדי מנערת עצמי וממלאה ממלאה שקית אחרי שקית אחרי שקית של עגבניות עד הסוף של הסוף שלהן מהאי נעימות, עד שהפנים שלו מתרצות ומסמנות לי נו יאללה תחפפי סלחתי לך.
אבל באמת זה לא קשור אליו
זה קשור לסיפור ילדות קטן ואישי.
אי שם בסבנטיז של המאה הקודמת,
כשילדים שיחקו בתלת מימד בשכונה שהיא לא וירטואלית, עד הצהריים המאוחרים, עד שאימהות היו קוראות לנו ממרפסות שטופות שמש עמוסות כביסה צבעונית “תעלו הביתה האוכל מוכן”
היינו משחקים ומשחקים ורבים ומשחקים ולומדים את חוקי המשחק של החיים מהחיים עצמם.
ויום שמח אחד נולד לנו אח קטן ושמנמן בשם מוטי
השכנות אמרו לאימא שלי “איזה יופי סוף סוף בן אחרי שתי בנות, אבל הוא לא קצת טיפונת נורא שמן, איך זה? הרי יש לך שתי ילדות רזות?”
אחותי ואני היינו יורדות אתו לחצר השכונה בגאווה גדולה שהצטמקה עם כל צעד פילפילוני מתוק שלו
שהלך והחמיר ככל שגדל משנה לשנה.
הילדים בשכונה היו מציקים בשירה מתגרה “מוטי השמן בבטן יש לו בן” ואנחנו שתי ילדות רזות, אבל חדורות מוטיבציית אחיות קשוחה, היינו מגינות עליו בחירוף נפש ומחזירות אפיים לכל ילד.
עם צינור הגינה יורות על כל ילד מציק, עד שהאדמה הפורייה הפכה לבוצית וקרירה
וכל הילדים הקטנים של השכונה, היו מתיישבים עם דליים וכפות, גם אחי הקטן והמתוק, הכין קציצות בוץ. כיאה לגיל שלוש.
וכששאלו אותו בהתגרות קלה: “מוטי השמן מה תבשל לנו” הפעם”
שתי ילדות רזות היו נדלקות ועונות
“מנת פתיחה לפניםםםםםם שלא תשכחו” ומפציצות את הילדים בכדורי בוץ עד כניעה.
כל פעם מחדש.
כל יום מחדש

כדורי ארנצ’יני או סופלי, נמכרים באיטליה בדוכני פיצה ככה עם מפית לאכול ולהנות, הם טעימים כל כך מזכירים קצת את הקובה שלנו, רק בגוון איטלקי יותר, נוגסים בהם עד שמגיעים: לבשר או לגבינה או לזית. ילדים הרוסים על זה. לתת להם ביד ולראות אותם זוללים.

מה צריכים?
2 כוסות אורז עגול מבושל
כף רסק עגבניות + עגבנייה בשלה + שן שום כתושה + כפית סוכר חום + רבע כוס שמן זית + כפית מלח ורבע כפית פלפל שחור + כפית אורגנו (בליצים עד מרקם אחיד בבלנדר)
מלח פלפל ומעט טימין
חב’ מוצרלה חתוכה לקוביות, או זיתים מגולענים
קערה 1 עם קמח
קערה 2 עם 3 ביצים מבולבלות
קערה 3 עם פירורי לחם

איך מכינים?
נכניס לבלנדר את  האורז, העגבניות+ רסק קטן+שן שום+כף סוכר חום+רבע כוס שמן זית+ אורגנו, כפית מלח ופלפל שחור
האורז הדביק ככ נוח לעבודה, יותר קל מקובה, נעים למגע כמו פלסטלינה רכה, ניקח כמות מהאורז בגודל של כדור פינג פונג, נפתח אותה, במרכזה נחביא אוצר קטן של מוצרלה, או זית, או מה שאוהבים, נסגור לכדור בוצי עגול.
נטבול בקמח ואז בקערה עם ביצים ולבסוף בפירורי לחם מעט מומלחים.
טיגון עמוק כמו סופגניות.
כמה קל, ככה טעים.

IMG_9344

IMG_9346

IMG_9348

IMG_9359

IMG_9360

IMG_9367

 

 

 

עוד מתכונים

תגובות

0 תגובות
Inline Feedbacks
צפו בכל התגובות

אסטה לה אינסטה בייבי