fbpx

צמחונישי

לביבות קינואה אפויות

קציצות קינואה מופלאות אפויות וסיפור שנגמר ב-אולה ספרדי קטן

הבלוג של לייזה פאנלים | יומן מטבח קטן של עקרת בית גדולה | לביבות קינואה אפויות 4
בואו להיות חברים של לייזה גם ב:

נכון, אני עקרת בית גדולה:
מנקה – מבשלת. מקפלת – תולה.
אבל גם מגהצת – חורגת. מגהצת – חורגת.
היד קלה על הויזה.
וִישש קטן – וִישש גדול.
וִישש, וִישש, וִישש…
הלכו בדקה 2,500 שקל בלי להרגיש!
זה מסוכן הנשק הזה
והבולימיה יוצאת משליטה בימים של חג, בימים שסתם עצוב או שמח, בימים שלפני יומולדת, בימים של אחרי מחזור, בימים של עצבים, וסתם בימים יפים כשהשמש זורחת ובוער לי בתחת.

וישש – מָגפוֹנִים מתוקונים לנצמדת הקטנה
וִישש – לגו פיראטים לנצמד המרכזי
וִישש – מיקרוסקופ לאקסמפלר
וִישש – נעלי כדורגל לבכורי
וִישש – סט צלחות יפיפה
ואת הבעל שם טוב לא נשמח עם ספר צילום מהודר? וישש…
ומה? לא מגיע לסַנטה-אמא איזה חולצה ואולי מכנסיים ואולי גם צעיף מטשטש צמיג?

נכנסת צוהלת, עמוסת מתנות חג המולד ל”זארה”.
“דברים שווים בחרת” מחמיאה לי הקופאית תוך כדי נענוע גוף עדין.
“תודה תודה אְתִּי” אני קוראת את שמה מדַשׁ הבגד ונוֹעְרֶת חָמוֹרִית בקצב המוסיקה.

אבל במקום וישש מגיע שקט מחריש וכל הקולקציה שמדדתי נתקעת לי בגרון.
“מצטערת. אין אישור לויזה, יש לך אולי כרטיס אחר?” היא פונה אליי חיוּבִית
“תנסי שוב… לא יכול להיות…אולי זה המגנט?…”
“תראי כמה שקיות כבר קניתי”, אני מרימה את ההוכחות ומגלחת את הבּא בתור…
“מצטערת, באמת – אבל אין אישור”
התור אדיר. המבטים-שורף!
” אני חייבת לקבל את הלקוחה הבאה” מבקשת ממני קצרה
“אולי פעם אחרונה?” עומדת מתחננת על נעלי עקב כואבות שרכשתי רגע לפני ב”סטיב מאדן”. למה בעצם קניתי אותם? מה לי ולעקבים דקים?
אתי הקופאית, לא נשברת ומעלה חיוך של: “גַם אִם לא נוֹח חַייכִי ללקוֹחַ” ועונה נחרצות “לא. אין אישור – הבא בתור בבקשה”

כמה זַרַה – “זארה”!
כמה קָרַה!
כמה לא חברה!

מְדָדָה החוצה פגוּעה וצולעת עם שלל שקיות ההפתעה. השומר בכניסה , רוסי גדול וסימפטי, שולח מבט מנחם ומוסיף “לא נָרָא, העיקר בריאות שלך” .
רוצה להוציא כסף למונית – הכספומט מסרב. ארוכה הדרך הביתה. וברגל.

הנייד צועק לי. לעזאזל, מרוב שקיות איפה התיק?
שולחת יד מפותלת לדוג אותו בזמן, לפני שהשיחה תחמוק, הכל תוך כדי הליכה על הסטילטו “צעד ראשון”.
הנה הוא, מסדרת אותו לזווית דיבור לחי-כתף. הוא רוטט, זז ובורח לכוון המדרכה. מנסה לתפוס אותו, השקיות משתבּללוֹת לי בידיים, ברגליים. מאבדת שיווי משקל, הנייד מתנפץ בתנועה איטית.
ואני נופלת על הפָּנים.
כל הכּבוּדָה קרועה, פזורה, הרוסה סביבי.
ואז, ברגע הנמוך נמוך הזה מחליטה נחרצות: אני עם הויזות גמרתי!
די!
שנית מצדה לא תיפול!

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק 

אחרי הנפילה הגדולה – הפקדתי את הנשק!
חתמתי ויתור על הויזה והתחלתי לתרגל חיים חדשים רק עם קֶשׁ מָאנִי! מְזוּמָני
זה לא קל.

בוהה בחלונות ראווה באיפוק מיוסר וגירוד מטריד בידיים.
גרה במרכז תל אביב כל יציאה החוצה לרחוב הפתייני – קשה.
בחנות מימין מכריזים על חיסול וממש עצוב לי שאני לא עוזרת לחסייל.
ובחנות ההיא, בדיוק מלבישים בובה בסוודר בו החורף היה יושב עליי ז’ורנלי.
שלא לדבר על המגפיים בכל פינה שמתחננות למדידה והסירים שקוראים לי לבשל בהם.
ובלילות, ובלילות
עולות עולות בי מנגינות..
חלומות עושר..סיוטי פרידה, זיעה קרה
אט אט הקריזים מתמעטים, הבולמיה מתפוגגת. האיזון חוזר אליי.

יוצאת לרחוב נקייה מ”השופינג סינדרום”
עם שטר נוצץ של 200 שקל .
אני אוהבת את השטר שלי ולא נפרדת ממנו בפוחזנות נמהרת.
מדייקת מצרכים במכלת, מדייקת את הירקן, הסופרפארם, ה”אמא תקני לי”, את ה”משו קטנטון בשבילי בקניון”.
בודקת מחירים. יודעת טוב טוב מה חסר במקרר, איזה מבצעים משתלמים, חושבת פעמיים אם באמת צריך את “זה”.
שולטת בארנק ובבית, שולטת בעצמי. מתי בפעם האחרונה זה קרה לי?
הצמצום מרחיב!
מבינה מה זה להסתדר עם מה שיש.
הויזה זה חלום אמריקאי שהוא אקסטרא, אקסטרא, לארג’ עליי
ברגע שהרגשתי את הקש מרשרש, שמתי לב אליו. טוב טוב שמתי לב !

שלושה חודשים וחצי אני שמה לב ונהנית מכל שקל!
הוצאתי דף חשבון. פעם ראשונה בחיי אני בפלוס 4,100 שקלים, שבאמת מרגישים חדשים.
תליתי בעושר גדול את תעודת הבגרות על המקרר.
פותחת וסוגרת את הפריג’ידר בהנאה רבה, מנשנשת בגאווה מול תדפיס ההצטיינות.
אחרי יומיים מלאים סיפוק, הריגוש התחיל לדגדג בידיים. הגירודים ל”משהו קטנטון” חזרו.
הסתכלתי על הפלוס וחשבתי שאני חזקה, שאני בקונטרול, שנגמלתי.
ששום דבר לא יחזיר אותי לרחוב.

בדחף רגעי רצתי לבנק הוצאתי 3,000 שקלים.
אלף השארתי מתוך נימוס לפלוס.
מיהרתי לדרוש בשלום החברה “זארה”. לבדוק את היחסים ביננו. נזכרתי איך בפעם האחרונה שבאתי לבקר היא היתה קרה ודחתה אותי ואת הויזה שלי.
הנבוכות התפיידה מהר יותר ממה שציפיתי.
מעבירה את הנייד למוד השתק.
לא רוצה הפרעות באמצע “מחול הביגוד”.
מוסיקה מסממת, מקפיצה אותי מבגד לבגד.
לא יודעת מאיפה להתחיל, רעב גדול מתפשט בגוף.
מסתובבת, מסוחררת, משוחררת.
מכניסה. מעמיסה. מאביסה.
“איזה יופי בחרת” אומרת לי הקופאית. מזהה אותה. זאת אתי הקופאית.
“2,700 שקל” מבקשת אתי.
“אין בעיה”. אני מחייכת בפה יבש, רואה מאחורי העיניים שלה שהיא מזהה אותי רנטגן.
הלב שוב מתופף פעימות בחוסר סדר.
באה לשלם אבל… איפה המעטפה מהבנק?
“איפה הכסף שלי?” נזעקת ברעד.
מחפשת נואשות את חבילונת העושר שזה עתה משכתי.
שופכת את התיק באמצע התור, מחפשת את מעטפת המזומנים ואין!
“הצילו”, “גנבו לי את הכסף”, “גנבו לי את הכסף” צורחת בכל כוחי באולמי “זארה”, מוכה בתדהמה ועלבון.
מרחוק רואה בחור חשוד מחביא ממני מבט.
“תתפסו אותו”, אני רצה לעברו “תחזיר לי את הכסף, זה הכסף שלי!”
“שומר, שומר” צועק הבחור לעבר איש הביטחון “תעיף את המשוגעת הזאת ממני”.
התקהלות תרנגולית מנקרת סביבי.
רואה את אתי הקופאית ממתיקה דחקה עם הקופאית האחרת.
“זה לא אתי אתי” אני אומרת לה, תוך כדי איסוף הדברים והשברים שלי מהרצפה.
השומר, אותו רוסי גדול, שניחם אותי בפעם הקודמת, אוחז בידי בעדינות משכנעת לעבר היציאה ואומר: “גיברת, מי מסתובב היום עם מזומן, זה הרי לא נרמלי. היום הולך רק ויזה! מה, לא מכירה שיר ויזה יותר טוב מכסף?”

אני גמורה. קיבלתי את המנה שלי והיא גורמת לי לפרכוסי בכי ורחמים.
שוב הביתה, ברגל מהמהמת בעצבות את “ברד ירד בדרום ספרד הערב”
מגיעה עם זנב מקופל, הטלפון בבית מצלצל ומצלצל.
“הלו” עונה חלושות.
“זה שי מהבנק”
“כן, מה?”.
“את לא לקחת את הכסף. השארת אותו אצלנו על הדלפק ונעלמת כמו רוח סערה.
לא הצלחנו לתפוס אותך. איזה מצחיקה את. איפה הראש שלך? איך זה קורה לך? גם נעלמת וגם לא ענית לשום שיחה. אז רק שתדעי שהכסף שלך שמור בטוח בבנק”.
“יואו אני לא מאמינה..” צועקת לשפורפרת.
תודה שי. תודה. תדע לך שאתה מתנה, מתנה אתה. תגיד לאמא שלך”
מתרגשת כל כך – מרגישה שזכיתי בלוטו.
סוגרת את שפורפרת המזל, מקרקרת בגרון ניחר וניתורי צפרדע את שיר ההפי אנד:
“ואיפה הוא ירד – ספרד ספרד”, כיאה ללייזה דוליטל.
ויודעת! כי בי נשבעתי! לזארה בארץ – בחיים אני לא נכנסת יותר!

אולי, אולי, אולי… אם ייצא לי אי פעם להכנס ל”זארה” אז רק ב: “ספרד ספרד”…

לביבות קינואה אפויות

תקשיבו לי טוב, הלביבות האלה נפלאות, מזכירות סוג של פאייה ספרדית צמחונית עשירה בירקות שנאפתה בתנור.
אפשר להכין לביבות ואפשר גם לאכול ככה כפאייה עם הירקות. ואפשר לשטח למאפה נפלא. אני בחרתי ללכת במסלול הלביבה.
קל להכין רק חשוב לחתוך את הירקות לקוביות קטנות. הלביבה תקבל את העושר והנימוחות מטיגון והקפצה קלה של הירקות בשמן זית

מה צריכים?
2 כוסות קינואה מבושלת (שזה כ-כוס גרגירי קינואה לפני הכנה. מכינים כמו אורז)
כוסברה/פטרוזיליה נענע
1-2 ביצים
50 גר' פרמזן מגורר
חצי בטטה קוביות
2 פטריות פורטובלו גדולות קוביות
בצל סגול קוביות
קישוא קוביות
פלפל רמירו ספרדי חתיך או בעברית פלפל שושק'ה מאורך קוביות

איך מכינים?
בסיר שטוח או מחבת עם כרבע כוס שמן זית מטגנים את כל קוביות הירק עד השחמה וריכוך.
אחרי שהירקות שהקפצנו התקררו מוסיפים אותם לקערה עם הקינואה המבושלת, ביצים, פרמז'ן ועשבי תיבול. ממליחים מפלפלים, כדאי להכניס את התערובת לחצי שעת מקרר להתגבשות. ואז משטחים דף אפייה ומסדרים יפה את הלביבות. חום 180 כחצי שעה או עד השחמה.
רוטב יוגורט עם שמן זית ועשבי תיבול יהיה נפלא ליד.

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק 

IMG_0254
קינואה עם שפע ירקות מוקפצים פטרוזיליה נענע ופרמז'ן
IMG_0271
לביבות קינואה לפני תנור

IMG_0275
לביבות קינואה אחרי תנור

IMG_0276

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק 

אולי תחשבו שגם זה מעניין

אסטה לה אינסטה בייבי

סגירת תפריט

הרשמו לעדכונים

גם אני אוספת מיילים למטרה טובה

קדימה - שווה להרשם

close-link

Send this to a friend