fbpx

סירים

חמין באוגוסט

לפעמים החיים הם חתכת חמין באוגוסט

הבלוג של לייזה פאנלים | יומן מטבח קטן של עקרת בית גדולה | חמין באוגוסט 2
בואו להיות חברים של לייזה גם ב:

 

"אני מתעוררת בבוקר, שוכבת ככה בלי לזוז, חצי שעה לפחות, מתיישבת על המיטה, מקווה שסחרחורת לא תתקוף. בזהירות מוציאה מהמגירה את מד הסוכר, מתפללת שיצא בסדר, חלילה לא יקפוץ לשמיים. ככה יתאפשר לי לאכול איזה עוגייה קטנה בשביל לאזן את מרירות הקפה. נועלת נעלי בית, הן תמיד מתחת למיטה נעלי הבית, קודם את הימנית ואז את שמאל דרך אגב, את יודעת איך אומרים נעלי בית בעברית?”" היא מתארת לי בשפה מייגעת ומפורטת את היום יום שלה
מנסה לקום מכסאי שנשבה על ידה.
כלואה בשיחה.
בלי יכולת לזוז.
נורא רוצה לנקות את השולחן לטאטא רצפה, לפנות כלים, לאוורר את החדר מהבושם המעיק.
איך תמיד שובל ריח מגיע לפניה ועוזב הרבה אחרי שהלכה. שנזכור טוב טוב שהייתה.

יום שבת. חם במיוחד. באמצע חופש גדול מחניק במיוחד.
קיץ 2014.
כבר שלוש אחר הצהריים, כולם אחרי הארוחה התפזרו.
הבכור סוף סוף יצא שבת.למרות המצב, הלך עם חברים לים, לגלוש בחוף הילטון, לשחק מטקות. להשתחרר.
הקטנים הלכו עם הבעש"ט למלא דלק, הרי צריך להחזירה אל ביתה מחוץ לעיר
איזה מן רעיון זה חמין באוגוסט? ועוד בזמן אזעקות ומלחמה.
איזה שטות הייתה זו להכין חמין באוגוסט? מחשבות קטנות מתגנבות על רקע זמזום דיבורה הלאה.
"נו אז את יודעת איך אומרים נעלי בית בעברית?" מעירה אותי חמותי במבט מצליף ומוכיח
"אנטילופות או משו כזה, לא?” עונה בתבוסה מודעת, רוצה לשמח אותה בבורותי.
"אנטילופות זה סוג של צבי עם קרניים, כלום לא למדו אתכם בכפר הזה ממנו באת. אנפילאות" היא אומרת וחוזרת על המילה המענגת אותה. הברה הברה
"אנ-פי-ל-אות הרי לא יכולה ללכת יחפה, אפילו שקיץ הרצפה קרה וזה רע למפרקים קמה לאט, לא ממהרת. מה יש למהר? הוא הלך כבר לפני שלוש שנים, השאיר אותי לבד להתמודד עם החיים האלה נכון או לא? הא?”
היא שואלת בלי לחכות באמת לתשובה, ממשיכה בתיאור הבוקר המיוסר של אנשים בקצה של החיים.

 

הנייד שלי מטרטר.
היא מסתכלת על טרטורו במבט חודר ואז עלי, בוחנת אותי אם אזוז ואענה.
כל צלצול קורא לי חזק יותר, מנער אותי ממעמד השבויה
דווקא עונה.
דווקא.
"הלו"
"נבלה את בבית?” רק בנדה יכול לפתוח שיחה עם ליטוף כזה
"אה…אני בבית?” מהססת לו
"אוי נו, מה את חושבת יותר מדי. אני בא"
"בנדה אני כאן עם אימא של.. הלו? הלו בנדה??"
זה מה שחסר לי שבנדה יופיע עכשיו
היא באמצע משפט ארוך ולא נגמר המתאר את הליכתה ביום חם אל המספרה והסכנות הטמונות בדרך: בפרוטרוט מתארת איך מושחת גופה בקרם מגן מהשמש , מהאזעקות הפתאומיות, ואם תהיה לה נפילת סוכר, או חלילה סחרחורת לא מוסברת
"אבל את רק יורדת במעלית ואת במרכז לא?” זהו, יודעת שנפלתי בפח.
עשיתי את זה בכוונה? רציתי לעורר את השיחה? לעצבן אולי? נודדת שוב עם מחשבה מיותרת
"רק?? רק?? אולי בשבילך זה רק. בשבילי זה ג'ונגל, זה חישוב מדויק של צעדים, של לבוש, מה אקח בתיק שלא יכביד מדי, בקבוק מים קטן של חצי ליטר, כדורים, מטרית צל, צעיף חמים למזגנים המקפיאים. רק את אומרת לי? רק??”
כן. עשיתי בכוונה.
והיא ממשיכה לספר כאילו לא רגזה עלי ויצאה ממסילת דיבורה המונוטוני
"ואז נכנסה למספרה הבת של פלורה בושמיץ, מלינק'ה, היא אומרת לי, את יודעת שאימא מתה לפני שבועיים? השפתיים יבשו בו ברגע. איך? איך מתה? הרי לפני חודש ישבנו יחד בתור קופת חולים ודיברנו ודיברנו ודיברנו איך נשארנו יתומות מבעל. מילדים"
היא נעצרת ,מחדירה מבט מאשים ומדגישה שוב
"כן כן יתומות ככה לבד.
המוות בכל מקום פלורה אמרה לי באותה שיחה. המוות בכל מקום"
היא אומרת

"זונה אז את כן בבית הא" הוא נכנס בסערה ומביא אתו שמחה לא מוסברת
מסתכלת על חמותי
מסתכלת עליו
דרוכה ממילותיו
נבהלת שיגיד מדי, שיקלל מדי.
"לא למדו אותך לדפוק?" שואלת רטורית ומצטערת באותו רגע על השאלה
"או הו הו ועוד איך למדו אותי לדפוק. חזק חזק למדו אותי לדפוק" הוא עונה בפראות כובשת
"ג'ודי פאקינג דנץ' אצלך בבית ואת שואלת אותי על דפיקות?? כמה זונה את יכולה להיות??" הוא אומר ומנשק קלות את ידה באבירות לא תואמת את מידותיו הגסות
"ומי את? חוץ מזה שאת נראית כוכבת קולנוע?" בנדה שואל במבט מישיר
"אני. אני מלינק'ה קירש. האימא של מי שנלקח על ידה" היא עונה בחיוך מבויש ומיד מתעשתת
"אז מה גם אתה מהכפר הזה שלה?"
"כן. אנחנו שנינו מאותו הכפר" הוא קורץ ושר.
————————–

"חנטרישית, תראי רגע את הוידאו ארט שאני עובד עליו" הוא קורא לי שאבוא למחשב
"וידאו ארט?" אני מופתעת
"וידאו ארט מה יש? אני לא מספיק טוב?" הוא נעלב בשוליים
"אתה הכי טוב. פשוט לפני חודשיים החלטת שאתה מייבא נעלי התעמלות מסין, לא?"
"אוי מפגרת מה זה קשור? האמן שבי רצה ביטוי. ביטוי! מכירה את הביטוי?"
בנדה הוא אמן על אמת. מרוב כשרון משתולל וגאונות שבירה, הוא עושה המון ולא עושה כלום.
מחליף מקצוע, משנה עבודה, מחליף דירות, נשים,
אולי זה קשור להלם קרב שדבק בו חזק אחרי מלחמת לבנון, אולי זה קשור לסמים שעשה ואולי לא.
הוא מגביר ווליום, המוסיקה מרעידה את קירות הבית חזק.
מסתכלת עליה, היא בקצה השני של הסלון ממוללת מפית, פניה רכונות לשולחן האוכל הריק.
קטע הווידאו מתנגן, חיילים ורקדניות, מתבוססים בשלוליות צבע טרי אדום, המגע שלהם עם הקירות יוצר כתובות על הקיר. בשפה לא ברורה.
"יש מצב שאני מקבל איזה בוטק'ה במוזיאון, לא?" מתלהב בנדה
"כן. נראה לי, זה חזק כזה. למרות שלא ממש הבנתי"
"אוי סתומה ממתי מיצג זה דבר מובן? אני הולך להכניס סאונד של חייל נאצי וסבתא שרה שיר ערש ביידיש"
"וואלה?"
"וואלה וואלה"
"ומה לגברת דנץ' יש להגיד על זה? בכל זאת כוכבת לא נוחתת כל יום בתל אביב"
היא מסובבת את ראשה אלינו כאילו היה זה שמה מאז ומתמיד.
אפשר לראות שהיא נהנית מחיצי הקללות שהוא נועץ בי ללא הרף. מחוצפתו. מדיבורו המתגרה.
ובכל זאת היא אומרת באיפוק
"זה רחוק מדי המחשב"
" רחוק מדי?? הבנתי אותך…את מאלה שמפחדות מהחיים, כמו שאומרים איכ ויל דיר זיין אינ גן עיידן, נתראה בגן עדן"
"אתה יודע יידיש??"
"אביסל'ע"
היא מחייכת בלי להתכוון למשמע השפה העתיקה הזאת שמעוררת בה חיים ואומרת
"אתה יודע מה אומרים על כפריים כמוכם? ציבעלע מיטן קאפ און דרערד, הבנת?"
"שיהיה לי ראש בצל? משהו כזה אמרת?"
"הכפריים הם כמו בצל עם הראש באדמה" היא מתרגמת בהתלהבות לא תואמת קדרותה
"תקשיבי רגע אולי את תקליטי שיר ערש ביידיש לווידאו ארט שלי?" בנדה קופץ
היא שוב מחייכת, הפעם חיוך מסמן גבול ואומרת
"ועל זה אומרים אצלנו גיב אה חזיר אה פינגר ויל ער די גאנצע האנט"
"מה? מה אמרת?" שואלת אותה
"הבן כפר שלך יתרגם לך" היא מחזירה בארסיות
"היא אמרה ואני מתרגם לשפתך: זיבי שאני אבוא!" הוא מסמן אצבע משולשת לכיווני, מחזירה לו אותה תנועה כשבדיוק הבעש"ט מתקשר:
"אל תשאלי, נתקענו עם האוטו, הזמנתי גרר, בינתיים אני עם הילדים בגלידרייה"
"מה???מה הזמנת גרר? כמה זמן זה ייקח???"
הוא לא עונה. הוא יודע שאין טעם. חבל. זה הרי התלקחות של גפרור בתחנת דלק.
תמיד אנחנו רבים על הסטייה הזאת שלו, לאתגר את מד הדלק כמה שיותר נמוך.
אימא שלו מסתכלת עלי במבט מודאג
אני מסתכלת עליה במבט מודאג
"טוב, בנדה פה, אבקש ממנו, נקפיץ אותה יחד"
סוגרת את השיחה. מסתכלת על אימא שלו, היא תולה בי מבט המצפה לתשובות
"אנחנו נקפיץ אותך. בנדה ואני, התכשיט שלך נתקע עם האוטו" אומרת לה החלטית
מסתכלת על בנדה, לראות אם זה בכלל בסדר, הרי לא שאלתי אותו
"מה את אומרת? יוצא למסע עם שתי נקבות. מה צריך יותר?"
———————

אחרי צעדה אטית ומחושבת לרכב, אנחנו באוטו.
היא יושבת קדימה ואני מאחור, מסתכלת עליה מזווית שלא הכרתי.
ריח הבושם שלה משתלט על ריח הסיגריות החזק שבאוטו.
בליל הריחות החריף עולה לי לראש באטיות מבטיחה מיגרנה
"אז תגידי יש את הגיל שלך ביותר שחור?" בנדה מתלוצץ איתה
"את הרי לא זקנה זקנה. בת כמה את ג'ודי?"
"לא שואלים גיברת בת כמה היא, לא למדו אותך בכפר?"
"לא מספרת בת כמה את. זה כבר טוב. בואי נגיד שאת בת 70, הרי זה גיל שאנשים עוד מנהלים מדינות, קופצים לחו"ל, קופצים ממיטה למיטה. מה בוער לך לחפור לעצמך את הקבר עם כפית של שמנת חמוצה? הא? יש לך עוד כמה שנים טובות"
"שלוש. אני בת שבעים ושלוש ותודה על הקומפלימנט. אבל החיים זה לא כזה גליק חביבי.. זה לא כזה גליק"
מקשיבה משועשעת לשיחה המתנהלת קדימה.
מסתכלת מחלון האוטו המאובק על הקיץ, איך הפשיט שדות ירוקים להצהיב בכלימתם.
הנוף עייף ערום בלי טיפת משב
כמה אני אוהבת את המילה משב ושארית
מילים עם תקווה. עם שארית של תקווה.
הבכור שלי מתקשר
"את שומעת אמא, רועי נהרג" הוא לוחש
"איזה רועי?"
"רועיקי" עכשיו הוא בוכה. הילד שלי.
מתה לחבק אותו חזק חזק.
חסרת אונים. יש מה לעשות עם הידיעה הזאת? אפשר לשנות? אני באוטו מאובק בקיץ חונק באמצע כביש ראשי, יודעת שאין לי שליטה על ההגה. לאף אחד אין.
בקןל חנוק הוא אומר:"קשה לי כרגע לדבר, אנחנו בדרך למשפחה, נהיה בקשר"
זהו.
המיגרנה תקפה חזיתית
הדמעות נוזלות מהרקות מהעיניים, מהסינוסים, מהידיים, מהאף.
"מה קרה לך? מה את בוכה כמו מפגרת? מי מת?" בנדה שואל מבודח
"רועי מת. חבר של הבן שלי, נהרג בעזה"
הוא עוצר בחריקת בלמים את הרכב בצד הכביש.
"את בסדר?"
מהנהנת עם הראש נתזים של "כן, אני בסדר"
"בני זונות, לא למדו כלום. הם עדיין מתים ??"
שלושתנו ברכב. בנדה פותח חלון, מגלגל לעצמו ג'וינט מכונס במעשה,
"בדיוק מה שפלורה בושמיץ אמרה לי באותו יום, המוות בכל מקום" היא מנסה להרגיע את הידיעה שתקפה את הרכב
"תגידי לפלורה בושמיץ שתקפוץ לי" בנדה אומר וממשיך בעבודת הכפיים האדוקה של הכנת הג'ויינט.
"פלורה בושמיץ הלכה כבר אינדררערד" היא עונה
"אז בכלל שתישק בתחת, חיים שלמים יכלו להיות לו, בשבילו החיים האלה יכלו להיות גליק. חתכת גליק" בנדה יוצא מהאוטו מדליק ג'ויינט.
הוא בודק אם משקפי השמש מכסים טוב טוב את העבר שפרץ מהם לפתע בלי שהתכוון.
לא אומרת כלום, לא מעלה חלילה את שמו של אורי, הרי זה ברור לשנינו.
רק חושבת בלב איך בדיוק עכשיו, בדיוק ברגעים אלה, בעזה מייצרים ליין "בנדות" חדש.
הוא ממלא ריאותיו עשן ירוק
"אתה יודע, דווקא אתה מכיר את הילד, את רועי, זוכר כשהגדול היה בערך בן 9 לימדת אותו ועוד שני חברים שחמט? זוכר?"
"מה??? זה הילד המניאק שהלשין עלי?? זה שסיפר שאני מקלל מלא כשהם טועים במשחק וקיבלתי נזיפה וצרחות מאבא שלו??"
"לא. הילד השני. היפה. השקט"
"אה..חמודים..זוכרת איך הם רצו ללמוד קוסמות בהוגורטס"
בוכה.
——————–

"זאת אזעקה, לא?" זורקת לאוויר העומד הנמלא קולות צורמניים
בנדה ואני מסתכלים אל האופק המהביל
והיא, היא יוצאת בריצה מהרכב ורצה בכל הכוח לתפוס מחסה, לא מסתכלת ימינה, לא שמאלה היא דוהרת, היא רצה רצה, הכי מהר רצה.
מידרדרת עם אבני המדרון לעבר המחסה הקרוב מבטון.
שנינו מסתכלים עליה בהשתאות. בפליאה. בתדהמה.
"תראי תראי תראי את הזונה, תגידי את רואה את זה? היא פורסט פאקינג גאמפ"
"אין דברים כאלה"
"המוות בכל מקום ככה אמרה לי פלורה בושמיץ. בושמיץ" הוא מחקה אותה תוך כדי שחרור יבבות צחוק
שנינו מרוחים על האספלט החם בשולי הכביש המהיר ולא יכולים להפסיק לצחוק.
כמה יריות מיותמות נורות מכיפת ברזל
"בעצם כיפת ברזל זה הקונדום של המדינה, נכון?" אני שטה
"אוי מפגרת היית ומפגרת נשארת" הוא אומר וממשיך "החיים חביבי זה לא כזה גליק" הוא אומר ופרצי צחוק עולים ויורדים ממשיכים להדהד.
——————–

הכל נרגע.
היא חוזרת לאוטו באטיות נחפזת, מדדה על רגל אחת.
"נשבר לי העקב" היא אומרת מתנשמת
"לא נורא ג'ודי, איזה מידה את?"
"למה אתה גם שוסטער?"
"לא סנדלר ולא נעליים. מה הבעיה שלך לענות בלי להתחכם כל הזמן? נו איזה מידה את?"
"40" היא עונה קצר
הוא ניגש לבג'אז' , שולף נעלי התעמלות לבנות עם פס כחול מקופסא חדשה
"קחי. מתנה ממני אלייך, נעלי נייק מייד אין צ'יינה, שיהיה לך נוח בריצות"
הצחוק משתחרר שוב בלי שליטה.
היא מחייכת גם.
—————

שקט באוטו. רק הקריין מעדכן את לידיעת המתרחצים, גובה הגלים ומודיע חגיגית שהמדוזות עזבו את חופי ישראל
"נהדר. ממש קסם איך השרמוטות האלה עוזבות פתאום" בנדה חייב
הדרך נראית ארוכה יותר כשהכל מולט אבק דרכים.
שוב מתמסרת למקטעי נוף מחלון מאובק,
והילדים  בתחפושת הארי פוטר והם בני 9.
בוכה.
"הגענו. הנה זה כאן " היא מורה לו היכן לעצור
הוא רץ לפתוח לה את דלת המכונית בנימוס ג'נטלמני
היא מסובבת את גופה בכבדות אלי, אל המושב האחורי, עיניה אומרות ודיבורה שומר.
"מתי ההלוויה?" היא מתעכבת
"בטח מחר,אולי מחרתיים, לא יודעת" אני עונה
"לא מבינה למה הלוויות הן תמיד בשעות הקשות של היום, שימי קרם הגנה כשאת הולכת, השמש רצחנית עכשיו" היא אומרת ומחלצת עצמה מהרכב וממני
"דנק'ה בנדה" היא מודה לו ופעם ראשונה אומרת את שמו
"יו וולקאם. לא כל יום מסיע כוכבת" מחניף לה
"אבוא להקליט, תתקשר לפני. בכדי שאתכונן. היידה, נתראה"
"אין גן עיידן נתראה!" מוסיף בקריצה
וממשיך לעמוד מחוץ לאוטו, כאילו מכבד את לכתה במבט מתרחק
"אין גן עיידן" הוא לוחש בקול סדוק
אבל אני שומעת

 

551841_3430202832089_237217475_n

חמין
אם כבר יציקה כבדה  בשבת, אז חמין. ואם כבר חמין, אז זה!

מה צריכים?
שקית גריסים
חצי שקית חומוסים (משרים לילה במים)
שקית שעועית לבנה (משרים לילה במים)
2 עצמות מח
אוסובוקו אחד יפה
קילו וחצי שריר פרה
אפשר חתכת כרעיים עוף או הודו (לא חובה)
5 או יותר תפוחי אדמה
בצל גדול עם הקליפה החומה
ביצים
קיגעל’ה:
לעיתים אני מכינה גם קיגעל’ה ושמה במקום הקישקע או הג'חנון (קישקע או ג'חנון קונה מוכן ופשוט מניחה מעל הקטניות הבשר והתפחי האדמה)
קיגעלה: נורא פשוט: מטגנת 3 בצלים קצוצים גדולים מוסיפה תפוח אדמה אחד מרוסק , כוס קמח מלא , כף סוכר חום גדושה מלח פלפל שחור ושתי ביצים. מערבבת והופכת את העיסה לכדור ומניחה מעל הביצים והתפוחי אדמה – חראם כמה שזה טעים

תיבלון החמין:
על כל ליטר מים מוסיפים 2 כפות קטשופ,3 כפות סויה, 2 כפות סילאן, כפית שטוחה מלח ופלפל שחור לפי הטעם שן שום מעוכה.

איך מכינים
על הגז מחממת סיר גדול גדול במעט שמן חותכת גס את הבצל עם הקליפה מעל מניחה יפה את הקטניות לכל אחת שליש סיר: הגריסים, השעועית ואת החומוסים

מעליהם מניחה את העצמות/הבשר/האוסובוקו
מעל מניחה את תפוחי האדמה החתוכים/הביצים ומעל כל היופי הזה מניחה את הקישקע/קיגל'ע
את הרוטב המורכב מסויה/קטשופ/סוכר חום או סילאן/פלפל שחור שום  ומלח ממלא עד מעלה הסיר כשזה רותח.
על אש קטנה קטנה כל הלילה בסיר סגור הרמטית, בודקת מדי פעם לראות מה מצב המים.
או אחרי רתיחה בתנור על 100 מעלות עד שאוכלים.
איזה ריח. חראם כמה שזה טעים. גם באוגוסט

IMG_4694

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק 

אולי תחשבו שגם זה מעניין

אסטה לה אינסטה בייבי

סגירת תפריט

הרשמו לעדכונים

גם אני אוספת מיילים למטרה טובה

קדימה - שווה להרשם

close-link

Send this to a friend