אתמול בישלתי כאילו אין לי יום הורים עוד 35 דק’
כאילו זה ממש אחראי להכניס עוגה לתנור ולשים סיר בבישול איטי
מסתכלת על השעון
“שיט עוד 5 דק’ יום הורים”
“שיט הלכה העוגה”
“שיט גם הסיר”
“שיט איפה התיק שלי?”
לא מוצאת את התיק, לוקחת מהר איזה שקית של המשביר לצרכן, דוחפת את הנייד, הארנק והמפתחות גולשת לכפכפים ונטרקת החוצה.
הפחד שלי ממורים גדול ממני, הרי ברחוב מקביל, מורה ממוצעת בגיל של הבכור שלי, מורחת צעדי אייפון איטיים על נעלי אדידס, שיער ורוד זרחן מסתיר לה את הפנים, כמובן היא לא אוספת את הקקי של הכלב שלה, כי היא שקועה בנייד. וזה הכי מעלה לי את הסעיף, שהיא לא אוספת את הקקי של הכלב שלה, אז אני נובחת עליה:
“הי, חמודונת תאספי את הקקי או שאני אוספת לך את השיער לגולגול”
אבל לא היום.
זו לא המורה.
המורה הזו, היא מהדור הישן (בגילי)
נועלת נעל נוחות עם הגבהה קלה, צובעת את השיער לחום זרחני ( חלילה לא בגלל שזו האופנה, פשוט השורש הלבן נתפס לא משהו)
מסתירה את הצמיג עם חולצה פרחונית רחבה
“סליחה שאיחרתי, הבייבי סיטר לא הגיעה בזמן והבת הקטנה שלי חולה עם חום גבוה והייתי חייבת לחכות לה, לא יכולתי להשאיר אותה לבד” לא יאומן, עדיין ריפלקס
“שקרי למורה אחרת את גמורה” נפלט לי בנטורל.
“שבי” היא בוחנת אותי מכף רגל עד הראש דרך משקפי מורתי
“אני יכולה לפני זה לעשות פיפי?” שואלת כמעט בהצבעה
“כן, רק תזכרי שהזמן שלנו קצוב”
רצה שוטפת פנים, ולא מאמינה שככה יצאתי מהבית
“אממממממאללללהההה”
יש כאלה שקוראים בקפה, אצלי אפשר לקרוא בבגדים ולדעת מה בישלתי היום לצהריים.
כל המכנסיים שלי מאובקים קמח
החולצה עם שפריצים של עגבניות, נגיעות כורכום צהוב ושמן זית
מנסה עם חתכת נייר טואלט קשה כזה של בית ספר לנקות את עצמי לשווא, זה רק נראה עכשיו פחות טעים.
יוצאת כפופה מהשירותים, הנה, חזרתי לכתה ז’ עת ניצנים נראו ואני בכלימתי מתגבנת שלא יראו, מתיישבת חרישית על הכיסא הקטן, מנסה להסתיר את החולצה עם השקית של המשביר (מכל השקיות דווקא המשביר? לפחות הייתה שקית של קוס ססאממק)
“טוב, רק שתדעי שיש לך ילד מדהים, חכם, מצחיק”
“תודה אני מחייכת ונושמת לרווחה ורואה איך כתם העגבנייה האדום ליד הלב מתרחב ונהיה ורוד אופטימי
“אבל ראי נא..”
הנה הגיע ה”אבל” ועוד עם “ראי נא”.. שזה הכי הכי קבלי נא זמבורה לפנים
“חלה הידרדרות, מן תחושה כללית של הזנחה”
“מה את אומרת, לא שמתי לב”
היא מסתכלת על החולצה ושואלת
“הכל בסדר בבית? יש משהו שאת רוצה לספר לי?”
עם שקית של המשביר מנסה להסתיר, אבל השקית מרעישה, ועונה במקומי.
לא משנה מה עניתי. היא קראה לי בחולצה.
הולכת ברחוב שפופה עוד יותר.
חושבת איך למחוק את הכתם, אולי אכתוב לה 100 פעם
“לעולם לא אצא מהבית עם חולצה מוכתמת ובלי להסתכל במראה”
“לעולם לא אצא מהבית עם חולצה מוכתמת ובלי להסתכל במראה”
לא.. היא לא תצחק מזה, פשוט אכתוב לה את האמת, או יותר טוב מהאמת, אשלח לה תמונה משפחתית מדוגמת שלנו בטעות בווטסאפ
זה רעיון אדיר! מסכמת מחייכת לעצמי
“מה קורה?” שומעת קול עמום המפריע לי לרצף המחשבתי
מכל האנשים בעולם הזה, דווקא אותה אני צריכה לפגוש
דווקא את הרכלנית נומרו אונו של לב תל אביב
זאת שכל שלום שלה מתחיל ב:
“לא שמעת את ממני אבל נילי בוגדת בבעלה עם אשתו של צחיק”
“מה? אין מצב, איך את יודעת?”
“בובי, אני יודעת, את לא שמת לב ששתיהן התחילו להתלבש כמו בוצ’יות והם יוצאים לחופשים כל הזמן יחד?”
” לא לא שמתי לב, הם פשוט בגיל הזה שלכולנו נהיה קצת בוצ’ לוק? לא?”
“לא לא ממש לא”
אז אותה.
פגשתי.
דווקא היום.
היא שותקת. בוחנת אותי מלמטה עד למעלה.
היא קוראת לי בחולצה, בכפכפים בשקית
“תגידי, הכל בסדר? יש משהו שאת רוצה לספר לי?” היא עולזת מולי
אני רואה מה שהיא רואה ומה שהיא רואה זה
“לא שמעת את זה ממני אבל בעלה בוגד בה, היא בדיכאון קשה, לא אכפת לה מעצמה, מהבית מכלום”
זהו זה. עכשיו באמת הלך עלי. מחר אני שיחת לב העיר.
רצה רצה רצה
נכנסת לחנות הקרובה, בוטיק אלפיון עליון, בחיים לא מעזה להיכנס אליו, בחיים.
אבל היום זה עניין של חיים ומוות.
שולפת חולצת שיפונג, תיק לואי ויטונג ונעלי סטילטונג
“זה יקר ממש” אומרת לי המוכרת במבט נכמר
“יעלה כמה שיעלה” עונה למוכרת
צועדת ברחוב, זקופה מדדה על עקבונים , מחופשת לאישה מתוחזקת היטב
נכנסת הביתה כולי גלדיולה פורחת
הילדים מסתכלים עלי בתהמה
הוא מסתכל עלי בתדהמה
סוקר מבט מלמעלה למטה
“תגידי, הכל בסדר? יש משהו שאת רוצה לספר לי?”
“כן אמא, קרה משהו?” הם מוסיפים

לא עניתי. למה? מיותר?
מיד נכנסתי למטבח והכנתי את הפופ אוברס, שהתנפחו מכעס טוב כזה במקומי

הפופאוברס, הם מאפה המזכירים מאוד את בני דודם, הבריטי, יורקשייר פודינג,
בעברית תקנית נקרא להם, “לחמא נפחא”, הן לחמניות עדינות תפוחות ואווריריות כה טעימות וקלות להכנה.
נכין אותם בשבת בבוקר, או עם הילדים סתם כי חופש גדול ונשדך להן מה שבא לנו, שומעים?
שקשוקה,ביצה עין, מקושקשת, מיץ של סלט וסלט, ריבה, חמאה, ממרח שוקולד
מה שבא לכם.
זה פשוט וטעים
והצחוק האמיתי, כל העסק הזה לוקח בול 4 דק’ הכנה, קערה אחת, בלי הרבה ברדק, בלי לחכות שיתפח, לערבב טוב טוב ולשגר לתנור

מה צריכים?
תבנית שקעים של 6 מאפינס או בתבנית עגולה עמוקה של 22 ס”מ נעשה מאפה אחד גדול
לגזור דף אפייה גדול ל-6 ללפף ולעטוף כל שקע
תנור מחומם מראש 220 מעלות

4 ביצים בטמפרטורת החדר
כוס וחצי קמח רגיל
כוס וחצי חלב פושר
50 גר’ חמאה מומסת או רבע כוס שמן צמחי
כפית שטוחה מלח שולחן

איך מכינים?
נערבב יחד את כל החומרים טוב טוב שלא יהיו גושישים קטנים של קמח (אפשר להעביר את התערובת דרך מסננת)
נשמן . נמלא תבנית שקעים עד השלושת רבעי גובה (לא עד הסוף)
נכניס את התבנית לחלק התחתון של התנור (לא האמצעי! התחתון)
חום גבוה 220 מעלות כ–20 דק
נוריד תנור לחום 170 מעלות לעוד רבע שעה

אפשר מתוק או מלוח. ילדים אוהבים עם שוקולד למריחה

הוספות לבלילה: אפשר על חלק מ הלחמניות לפזר על הבלילה לפני תנור פרמזן מגורר ועירית קצוצה.
זהו זה, היה קשה?